אני בכלל מסיפור אחר

הרגשתי כאילו לבנה במשקל טון רובצת לי על הלב. היה לי קשה לנשום, הייתה דממה מסביבי, כולם נעלמו ונשארתי רק אני והמחשב, וכל מה שיכולתי היה ללטוש בו עיניים. לרגע חשבתי שאני עוברת התקף לב, בדקתי את הדופק שלי והוא נראה לי תקין. הבנתי שהלב שלי לא חווה התקף, הוא פשוט נשבר לרסיסים. המסנג'ר ציפצף, יאיר הוסיף להודעה הקודמת שלו "ביי".

תשעה חודשים אנחנו מסתובבים זה סביב זה, נפרדים וחוזרים ללא הפסקה. אני עזבתי אותו כבר כמה פעמים וגם הוא עזב אותי, אך מעולם הוא לא פגע בי ככה. תמיד הייתה שיחה עם הסברים על למה אנחנו לא נועדנו אחד לשני, תמיד מסבירים, ובסוף תמיד חוזרים. הפעם הוא פשוט כתב לי במסנג'ר "נמאסת עליי", זהו בלי הסברים, בלי מילות עידוד, פשוט נמאס, שחור על גביי לבן. שתי מילים שקרעו אותי לגזרים. שתי מילים שמטרתן לשרוף את כל הגשרים. הוא כיוון וירה בי כדי לפגוע והוא לא פיספס, הוא פגע בול בלב. הטלפון צלצל ולמרות מה שהוא עשה קיוויתי שזה הוא, ייחלתי לקול שלו, לבקשת הסליחה, רציתי שהוא יגיד שזה היה בלהט הרגע, שהוא מבטיח לא לפגוע בי שוב ושהוא אוהב אותי. אבל זה לא היה יאיר, זה היה הבוס שלי. הוא ביקש שאני אבוא לחדר שלו בדחיפות. הלכתי אליו עם לב דואב, הוא ביקש שאשב, הייתה הבעה רצינית על פניו. הוא התחיל לדבר על מספר השנים שלי בעבודה, חשבתי על יאיר, היה קשה לי לעקוב אחרי דברי הבוס. הוא אמר משהו על שחרור, ויתור, ושאל אם אני מבינה, התנצלתי ואמרתי שלא שמעתי, הוא אמר שהוא מצטער אבל הוא נאלץ לוותר על שירותיי. אמרתי שאני לא מבינה, והוא הסביר בחוסר סבלנות שאני מפוטרת. ראיתי שהוא כועס שאני מאלצת אותו להשתמש במילים בוטות, הוא העדיף לתת לשיחת הפיטורים שלי אווירה סטרילית עם מילים יפות. עדיין לא הספקתי לעכל מה שהוא אמר והוא הסביר שאני צריכה לקחת את החפצים שלי ולעזוב. הרגשתי כמו בסדרת ריאליטי גרועה, הוא ליווה אותי למקום שלי, האנשים בתאים שלידי הביטו בי במבטים מלאים רחמים. הייתה לי שם תמונה אחת תלויה של יאיר ושלי שהשלכתי לפח, ספל עם שאריות קפה יבשות והרבה דפים קטנים. לקחתי את הספל ואת התיק שלי וצעדתי לעבר דלת המשרד, לפני שיצאתי הפניתי את מבטי לאחור וראיתי איך כולם משפילים מבטים ומשתדלים שלא להביט בעיניי.

נכנסתי לאוטו ובערתי, למרות שהיה קר בחוץ הרגשתי שהגוף שלי עולה בלהבות. הלב שלי פעם בקצב מטורף, לא הצלחתי לעכל את ההתרחשויות של הדקות האחרונות, הרגשתי ריקה מרגשות ומרוקנת מכוחות. נסעתי במהירות, לא מתחשבת בהולכי הרגל ומשפריצה עליהם מים מהשלוליות הענקיות שבכביש. ברדיו התחיל להתנגד השיר "לא טוב היות האדם לבדו" זה שבר אותי, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. נסעתי ובכיתי ופתאום ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות ירד, הרגשתי שהשמיים בוכים איתי, כל העולם בכה איתי אבל אני הייתי לבד. נסעתי במהירות, נכנסתי לכיכר ונסעתי בסיבוב מהר מידי, הרכב שלי עלה על קצה המדרכה עם אחד הגלגלים, הרגשתי איך האוויר יוצא מהגלגל ואיך הוא מתרוקן לאיטו. עצרתי בצד ישבתי ברכב מתייפחת ורועדת. הרגשתי שהעולם כולו מתמוטט. לא יכולתי לחשוב על כלום. אחרי כמה דקות הבנתי שאני חייבת לבדוק את מצב הגלגלים. יצאתי החוצה והגשם שטף אותי, היה לי תקר בגלגל. הסתובבתי סביבי והבנתי שאף אחד לא יעזור לי בגשם כזה, הרחוב היה ריק ורק מכוניות עברו בו, משפריצות עליי מים מהשלוליות האדירות שעל הכביש. נואשתי מלמצוא עזרה כשרכב קטן עצר לידי, מהחלון הציץ גבר מזוקן והציע להחליף לי את הגלגל תמורת מאה וחמישים שקלים. חשבתי איך העולם התדרדר, איך פעם אנשים עזרו אחד לשני בלי לחפש תמורה, פעם היה כבוד, אהבה, אחווה. הבגדים שלי היו ספוגים בגשם ואני הייתי מותשת, לא יכולתי לעשות כלום בעצמי, לכן הסכמתי. הוא ביקש את הכסף מראש, אמר שהאנשים בימינו הם לא אמינים, שאי אפשר לסמוך על אף אחד. אחר כך החליף את הגלגל במהירות ונסע לדרכו. נכנסתי למכונית שלי וטיפטפתי מים על המושב הקדמי, הוצאתי את המפתח מהכיס ונסעתי. בדרך כשעצרתי ברמזור אדום הבחנתי שמשהו חסר, על הכיסא לידי שכב הספל המיותם שלי מהעבודה. התיק שלי לא היה שם. הסתכלתי על הכיסא בחוסר אמונה, חיפשתי מתחתיו, מאחוריו, בצדדים אבל הוא לא היה שם. כשהגעתי הביתה חיפשתי שוב בכל האוטו אך לא מצאתי אותו, הבנתי שהוא נגנב כשיצאתי מהאוטו לתקן את התקר, לא ידעתי אם הגבר שעזר לי גנב אותו או מישהו אחר, זה לא היה חשוב. הייתי מובסת. הלכתי הביתה, הורדתי את הבגדים הרטובים ונכנסתי למיטה שלי, שכבתי מתחת לפוך ובכיתי עד הלילה.

התעוררתי בחמש בבוקר והרגשתי שאין לי סיבה לקום מהמיטה, לא הייתה לי אהבה ולא הייתה גם עבודה. פתאום הבנתי שאני ישנה עם המצעים שישנתי בהם עם יאיר. קמתי מהמיטה וזרקתי את המצעים בכביסה. אספתי את כל הבגדים אותם לבשתי לאחרונה, ואת כל הבגדים שיש סיכוי שיאיר נגע בהם ושמתי במכונת הכביסה. הייתי אחוזת אמוק לבער את הבית מיאיר. עברתי מחדר לחדר זורקת כל דבר שמזכיר לי אותו. הלכתי למחשב ועברתי על כל הדואר האלקטרוני שלי מהתקופה האחרונה, מחפשת את המכתבים של יאיר ומוחקת, מוחקת כל מה שהוא כתב לי וכל מה שאני כתבתי לו. השתדלתי לא לקרוא אותם אבל לא הצלחתי להתאפק. בהתחלת היחסים שלנו הוא כתב לי שירים על אהבה אינסופית, הוא הבטיח להביא לי את הירח, הוא גרם לי להרגיש שאני הבנאדם הכי חשוב בחייו ושכנע אותי שיאהב אותי לעד. לא מחקתי אז את המכתבים האלה, אבל עכשיו אחרי מה שהוא עשה הרגשתי שאני חייבת למחוק אותו מחיי. ישבתי שלוש שעות מול המחשב, קוראת ומוחקת ללא הפסקה. פתאום קפצה לי הודעה במסנג'ר "מה קורה?” יאיר שאל. הרגשתי שהוא רומס אותי שוב, כל המרץ של ביעור הבית נעלם. לא האמנתי שזה מה שהוא כותב לי אחרי אתמול, חשדתי שהמצפון שלו מייסר אותו ושהוא שולח לי הודעה רק כדי להשקיט אותו ולא כדי לבטל את מה שכתב אתמול. סגרתי את החלון במחשב, מחקתי אותו מהחברים שלי במסנג'ר והלכתי לשתות תה. אמא שלי אומרת שתה מרפא את הכל, היא טועה. אחרי התה חשבתי על כל התמונות שלו שיש לי במחשב, רציתי למחוק גם אותן, אבל ידעתי שכדי למחוק אותן אני אצטרך להתבונן בהן ואת זה לא הייתי מסוגלת לעשות.

נסעתי לתחנת המשטרה ולבנק כדי לטפל בגנבה, עשיתי כל מה שצריך אך הרגשתי שאני לא חלק מן העולם. שמעתי הכל מרחוק, כאילו שהאוזניים שלי מלאות במים. כשפסעתי ברחוב הרגשתי כאילו אני מרחפת באוויר, מתנדנדת מצד לצד, נעה בזהירות בחוסר יציבות. עשיתי הכל בצורה מכנית.

בצהריים חזרתי הביתה וקלטתי שלא אכלתי כלום מאתמול בבוקר. לא הייתי רעבה, אבל אכלתי בננה כי הרגשתי שאני צריכה לדאוג לעצמי. בביס האחרון הטלפון צלצל, זה היה יאיר, ידעתי שאסור לי לענות אבל לא הצלחתי להתאפק. הוא אמר שהוא מצטער שזה יצא ככה ושהוא אידיוט, הוא לא יודע למה הוא התנהג ככה. הוא אמר הרבה מילים ריקות מתוכן, לא כל כך שמתי לב למה הוא אמר, שמתי לב למה שהוא לא אמר. הוא לא אמר שהוא אוהב אותי, הוא לא אמר שהוא רוצה להיות איתי, הוא לא הסביר למה הוא עשה את זה ככה, רק הודה שהוא אשם. השיחה איתו החזירה אותי יום אחורה, הרגשתי מרוסקת. שכבתי על השטיח בסלון, הסתכלתי על התקרה, דמיינתי שכל הבניין קורס ואני איתו, לא רציתי להיות עוד. שכבתי ככה שעה בערך, אבל הבניין לא התמוטט, היקום לא קרס. אז קמתי במטרה להמשיך במשימת המחיקה. הלכתי למחשב ומחקתי את כל התמונות שלו, את התמונות שלי שהוא צילם ואת התמונות של שנינו. בסוף רוקנתי גם את סל המחזור כדי שלא תהיה דרך חזרה. הרגשתי תחושת סיפוק, ידעתי שאני בדרך לגמילה. הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם שאר הצרות שבחיי, חשבתי על העבודה שאיבדתי, חשבתי על פיצויי ופיטורים שמגיעים לי והחלטתי שמגיע לי לבלות. הלכתי למחשב וחיפשתי מקום שחם בו בינואר וככה הגעתי לכאן. לאי המקסים הזה, עם עצי הקוקוס והמרחבים האינסופיים. אתה מבין, אם השמוק הזה לא היה עוזב אותי ואם לא היו מפטרים אותי, הייתי עדיין תקועה במשרד במקום להיות כאן איתך.

אני שוכבת על ענן לבן ורך כמו מיטת צמר גפן ענקית, אני מתגלגלת מצד לצד בהנאה, מתחת לענן שלי עוברת להקת ציפורים נודדות, הן עפות בסדר מופתי במבנה של משולש. אני שוכבת על בטני ומתבוננת במעופן, הציפורים חולפות על פני ואני מסתכלת מטה מחפשת ציפורים נוספות, לפתע הענן מתבקע ואני נופלת, צונחת כגוש אבן ארצה. בדרך למטה אני מרגישה משהו מוזר בגב, אני מפנה את ראשי לאחור ומגלה שצמחו לי כנפיים, אני מנסה להזיז אותם, אבל לא מצליחה, אני ממשיכה לצנוח, מתקרבת לאדמה, אני נזכרת במעופן של הציפורים ומנסה שוב לעוף כמותן, אני מצליח להזיז את כנפיי וממריאה מעלה מעלה לעננים. לפתע יש חושך ומשהו קשיח לוחץ לי על הבטן והחזה, אני מסתכלת למטה ומגלה שאני שוכבת על הבטן על השטיח בסלון החשוך שלי מזיזה את הידיים שלי, מנסה מלעוף. שוב חלמתי בהקיץ, עוד הזיה שנגרמה מהכדורים שלי.

כבר עברה כמעט שנה מהתאונה ואני עדיין לוקחת אותם, התחלתי בגלל הכאבים וחשבתי שזה יהיה משהו זמני, אבל המשכתי כי אני לא יכולה בלעדיהם. החלפתי כבר כמה רופאים כדי להמשיך להשיג מרשמים, ממציאה בכל פעם סיפור אחר. הבעיה בכדורים היא הרגע שבו הפנטזיה נגמרת והמציאות חוזרת, הרגע בו הזיכרונות מציפים אותי, ואני נזכרת במה שאיבדתי, במה שאף פעם לא יחזור.

קמתי מהשטיח וראשי היה סחרחר. שתיתי כוס מים במטבח. השעה הייתה שמונה בבוקר, בעוד שעה אני צריכה להיות באוניברסיטה. אני עושה תואר ראשון במתמטיקה ופילוסופיה כבר ארבע שנים. עד התאונה הכל הלך טוב, למדתי וגם עבדתי, הציונים שלי היו מצוינים, העתיד שלי היה מתוכנן עם תואר שני ודוקטורט, תכננתי להישאר באקדמיה. התאונה שיבשה את הכל, מאז קשה לי להתרכז והכדורים מחמירים את הבעיה. אני מוצאת את עצמי מבלה יותר זמן בעולם ההזיות שלי מאשר בעולם האמיתי. קל לי יותר להתמודד עם עולם הדמיונות.

נסעתי לאוניברסיטה באוטובוס, איחרתי לשיעור הראשון בחצי שעה. ישבתי בשיעור ולא הצלחתי להקשיב למרצה, הנוסחאות שהוא כתב על הלוח נראו לי כמו סינית, לא הבנתי כלום. פעם, לפני, הייתי אלופה במתמטיקה, עכשיו זה נעלם. הפסקתי לנסות להבין לקחתי כדור ובהיתי במרצה.

אני שוכבת על מיטת שיזוף בחוף הים, רעש הגלים המתנפצים מרגיע אותי, מרחוק נשמע צחוקם המתגלגל של ילדים. אני פותחת את עיניי לכדי חריץ קטן, רואה ציפור חולפת מעליי, אני סוגרת שוב את עיניי שסונוורו מהאור. פותחת אותן שוב, ואני באולם הריק של האוניברסיטה, יש הפסקה.

הזיתי במשך כל היום בהרצאות, פעם היו לי חברים באוניברסיטה איתם ביליתי בהפסקות, הם כבר מזמן ויתרו עליי. גיליתי שלאנשים אין סבלנות לדיכאונות. רוב האנשים יקבלו בהבנה דיכאון לזמן מוגבל אם יש לו סיבה טובה, מעבר לכך הדיכאון יעורר אצלם כעס והם יעדיפו להתרחק.

בסוף היום הלכתי לבריכה, אני הולכת לבריכה כדי להתנתק מהעולם. נכנסתי למים וצללתי, הרגשתי איך האוזניים שלי מתמלאות במים ואיך העולם מתרחק ממני. שלווה פשטה באבריי, הגוף שלי התרפה לאט לאט.

אני צוללת בים עם דולפינים, הדולפינים עוברים לידי ונראה שהם מחייכים אליי. אני תופסת סנפיר של דולפין ואנחנו שוחים ביחד, הדולפין קופץ מעל המים ואני קופצת איתו, אנחנו מרחפים מעל המים. אחר כך הוא צולל למטה ואני איתו. אנחנו צוללים יותר ויותר למטה עמוק לתוך האוקיינוס, בהתחלה אנחנו רואים דגים נוספים וצמחים, אחר כך נהיה יותר ויותר חשוך וקר וכבר לא רואים כלום. אני לא מפחדת, אני רגועה וטוב לי. פתאום אני נעקרת ממקומי, יש הרבה רעש סביבי ואור, מישהו משתעל, זאת אני, לוחצים לי על החזה, הופכים אותי על הצד, אמבולנס מגיע ולוקח אותי.

בבית חולים אמרו לי שהיה לי מזל שהמציל גילה אותי על קרקעית הבריכה והציל אותי. הרופא אמר שאסור להיכנס לבריכה אחרי שלוקחים את הכדורים. אני לא מרגישה ברת מזל, אני זוכרת את הרוגע וזוכרת איך נמשכתי ממנו. אני רוצה שוב להיות רגועה, רוצה לנוח לתמיד.

התאונה לא קרתה באשמתי, כך כולם מתעקשים. יש דברים שאי אפשר למנוע. היה לילה גשום, ארז נהג מהר מידי, הרכב החליק ונכנס בעמוד חשמל. ארז ישב בכיסא הנהג, אז למה את מאשימה את עצמך? הם לא מבינים. רק אני יודעת שאני אשמה, רק אני יודעת מה קרה. רגשי האשמה הורגים אותי והעובדה שרק אני יודעת משגעת אותי, אבל אני לא יכולה לספר לאף אחד מה באמת קרה בלילה הארור ההוא, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.

נשארתי יומיים בבית החולים. לא היו לי מבקרים מלבד ההורים שלי המסכנים שכבר מזמן התייאשו ממני, הם הסתכלו עליי במבטים אבודים, לא יודעו מה להגיד. כשהשתחררתי נסעתי במונית הביתה, ורק אחר כך סיפרתי להם שאני בבית, לא רציתי להתמודד.

הרגשתי שאני רוצה להישאר במיטה לנצח, אבל נגמרו לי הכדורים. הלכתי לרופא שלי והוא סירב להמשיך עם הכדורים, הוא אמר שאני לוקחת משככי כאבים כבר יותר מידי זמן ושהוא לא רושם לי חדשים. זאת לא פעם ראשונה שרופא אומר לי את זה, בדרך כלל אני פשוט מחליפה רופא אבל הרופא הזה לא היה כמו האחרים, הוא אמר שהוא בדק וגילה שהחלפתי הרבה רופאים ושאני לוקחת כבר שנה כדורים. הוא אמר שהוא דיווח על המקרה שלי למחוז של קופת חולים ושאני לא יכולה יותר לקבל משככי כאבים מפני שהם חסמו אותי במחשב של הקופה. הוא הסביר שהאופציה היחידה היא ללכת לפסיכיאטר. לא רציתי ללכת לפסיכיאטר, לא רציתי לספר לאף אחד מה קרה.

זה היה לילה גשום, ארז ואני חזרנו מארוחת ערב אצל ההורים שלו. רבנו כל הדרך על איזו שטות שהוא אמר, נמאס לי ממנו, נמאס לי מהכל. אמרתי לו שאני רוצה שניפרד, אמרתי שאני רוצה לחשוב על העתיד, שאני חושבת שאנחנו לא מתאימים. הוא התחנן שאני אשנה את דעתי הוא אמר שזה לא הגיוני לשבור את הכלים חודשיים לפני החתונה, הוא בכה ולא נרגע, אמרתי לו שאני לא יכולה לדמיין את עצמי חייה איתו לנצח. הרגשתי שאני לא יכולה לסבול אותו יותר, הוא הסריח מהבצל שאכל אצל הוריו למרות שביקשתי ממנו שלא יאכל יותר בצל. הוא נסע מהר ובכה, ביקשתי ממנו שיעצור בצד אבל הוא סירב, הוא נהג ובכה ונכנס בעמוד. הוא נהרג במקום, אני נפצעתי קל. אמרו לי שיש לי מזל, אמרו לי שזאת לא אשמתי אבל אני יודעת את האמת.

יצאתי מהרופא מיואשת, לא יודעת לאן לפנות. גשם חזק ירד והרוח שברה לי את המטרייה, ראיתי אנשים מצטופפים יחדיו ומסתתרים מתחת לגגות החנויות. הלכתי בגשם, הרגשתי את הקור חודר לעצמותיי, הייתי רטובה לגמרי. נזכרתי בארז והגעגועים הכבידו עליי. על איזו שטויות רבתי איתו, איך לא ידעתי להעריך את מה שיש לי. הדמעות העצורות בתוכי פרצו החוצה והצטרפו לגשם ששוטף את הכל. הראייה שלי הייתה מטושטשת, הכל היה מעורפל, חציתי את הכביש והרגשתי חבטה עזה ואחריה שקט. זאת הייתה דממה ללא כל הפרעה.

שכבתי על הרצפה בתוך אולם לבן ענקי. לא היה איש אחד מלבדי. שמעתי קול שאמר "ברוכה הבאה לגן עדן", גן עדן? חשבתי, אבל הרגתי את ארז, אני צריכה ללכת לגיהינום. וכאילו שמע את מחשבותיי אמר הקול "הרכב שלכם החליק על הכביש הרטוב, גם בלי המריבה זה היה קורה". עמדתי, גופי היה שלם ללא כל פגע, להפיך הרגשתי טוב יותר ממקודם, הרגשת הצורך בכדורים התפוגגה. “אני רוצה הביתה", אמרתי, “אם זאת לא אשמתי, אני רוצה לחזור", “לא", אמר הקול, "מקומך כאן", דלת ענקית נפתחה, בחוץ היה גן יפיפה עם פרחים צבעוניים, אנשים מחייכים התהלכו בחוץ. “צאי החוצה, מקומך כאן לנצח נצחים, אך אל דאגה, את לא תהיה כאן לבד". בפתח עמד ארז. הוא חיכה לי שם עם חיוך ענקי וזרועות פתוחות. רצתי אליו והתחבקנו. היה לו ריח של בצל, “אכלת בצל?" שאלתי, הוא הסביר לי שבגן עדן נשארים עם הריח האחרון מלפני המוות. “בואי אהובתי", הוא אמר, “בואי ותראי היכן נבלה את הנצח ביחד”. לא יכולתי לסבול את הריח שלו, בפעם הראשונה בשנה האחרונה נזכרתי בו באמת, נזכרתי למה לא רציתי להתחתן איתו. “אמרת נצח?” שאלתי בבהלה.

-אז יאללה, אמרתי, -אנחנו סוגרים עסקה? הוא הסתכל עלי המום, לא בטוח מה בעצם אני מציעה לו. ביקשתי לראות תעודה מזהה, הוא המשיך לעמוד מולי נטוע במקומו. -התחרטת? שאלתי, הוא בהה בי דקה ולא אמר כלום, ואז הסתובב וברח.

אני לא מבינה למה זה תמיד קורה לי. הייתי עם חברות במועדון, הבחור הזה ניגש אליי וביקש את הטלפון שלי, הוא ביקש ממני, אז מה לעזאזל הבעיה, למה תמיד הם בורחים?

לילי וריקי חברותיי טוענות שכל הקטע הזה עם התעודה המזהה מרתיע גברים. הסברתי להן שאני לא מתכוונת לתת את הטלפון לאיזה גבר שאני לא יודעת אפילו אם הוא נשוי, איפה הוא גר, מה השם האמיתי שלו ומה מספר תעודת הזהות שלו. אם אני אשיג מספר תעודת הזהות, אני אוכל לבדוק בעבודה אם יש לו תיק פלילי, אילו עבירות תנועה הוא עשה, ואם יש לו חובות. ואז, אם אני אראה שהוא נקי אני אתקשר אליו. זה כל כך מוזר? הן חושבות שהעבודה במשטרה קלקלה אותי. לילי אומרת שבחיים אני לא אמצא גבר ככה.

לא תמיד ביקשתי תעודות, התחלתי עם זה אחרי שיצאתי עם נעם. הכרתי אותו בפאב והתלהבתי ממנו מיד. הוא היה חתיך, עורך דין צעיר כחול עיניים. בילינו חודשיים מדהימים ביחד. הרבה שיחות שלי אליו לא נענו בגלל הופעות בבתי משפט. ואז באיזו שבת קיצית כשביליתי עם לילי בחוף הים בתל אביב ראיתי אותו. הוא רץ אחרי ילדון מנוזל שקרא לו אבא, על השמיכה ליד שכבה אישה בהריון מתקדם שקראה לו משה, וכשאמרתי לו שלום הוא הסתכל דרכי כאילו אני לא קיימת. למחרת הרצתי במחשב בעבודה את המספר של האוטו שלו וגילית שמשה הוא נשוי פלוס אחד, עוד קצת חיפושים העלו שהוא נעצר פעם על נהיגה בשכרות ועכשיו הוא בשלילה, עבודת בילוש נוספת גילתה שהוא אינסטלטור. יותר לא עניתי לטלפונים ממנו. מאז אני לא מסתכנת, אני לא יוצאת עם אף אחד בלי לבדוק את כל הפרטים.

כשחזרנו מהמועדון כבר היה מאוחר, לילי כרגיל הכירה מישהו ונשארה אחרינו, ריקי ואני חזרנו לדירה. אנחנו חולקות שלושתנו דירה מאז שעזבנו את ההורים. שירתנו ביחד בצבא, אחרי השחרור החלטתי להתגייס למשטרה, לילי הלכה ללמוד מדעי המדינה וריקי מדעי המחשב.

מאז שסיימה את הלימודים לילי מחליפה כל הזמן עבודות, מסתבר שאין הרבה משרות המוצעות למדענית מדינה. היא מחליפה גברים בקצב גבוה יותר מאשר עבודות. בכל עבודה היא מוצאת לפחות שלושה גברים, בכל יציאה היא חוזרת עם איזה גבר אחד ולפחות שני מספרי טלפון של גברים נוספים. החדר שלה הוא החדר הפעיל ביותר בדירה. האמת שאני דיי אשמה בכך, אני זאת ששכנעתי אותה שאם היא חייבת לשכב עם גברים שהיא לא מכירה עדיף שתעשה את זה אצלנו מאשר שתלך איתם ליעד לא ברור, זאת עוד תוצאה של עבודה במשטרה.

ריקי מצאה עבודה מכניסה בחברת הייטק, הוא עובדת כל יום עד הלילה ומבלה רק בסופי שבוע. יש לה חבר כבר חצי שנה, הוא רוצה שהם יגורו ביחד אבל היא מסרבת בינתיים בגלל שהוא כל הזמן בנסיעות לחו"ל מהעבודה, וגם בגלל שהיא מפחדת להיפרד מלילי וממני.

אני לא יצאתי עם אף אחד מאז נעם, כנראה בגלל העניין של התעודות, אבל על זה אני לא מוכנה להתפשר.

כשחזרנו מהמועדון הלכתי למיטה ונרדמתי מיד אבל התעוררתי בארבע. לילי חזרה עם גבר, שמעתי את הגניחות החזקות שלה, המיטה שלה חרקה משימוש יתר. לא יכולתי להירדם עד שהם גמרו.

קמתי באחת עשרה בבוקר. כרגיל קמתי ראשונה, שתיתי קפה עם עוגיות וקראתי עיתון. כשהייתי ילדה אהבתי את הבקרים של שבת. הייתי מתעוררת מאוחר ושומעת את אמא ואבא מדברים בלחש במיטה, אז הייתי הולכת לחדר השינה שלהם ונכנסת למיטה. אהבתי לשים את הראש על אבא והוא היה מלטף את שערי, את הרגליים הייתי שמה על הבטן של אמא והיא הייתה מדגדגת אותי. זה היה אושר טהור. גם עכשיו אני אוהבת שבתות, אני אוהבת את השקט של הבוקר, רגע לפני שלילי קמה עם גבר לצידה או עם סיפורי הרפתקאות הלילה שעבר. רגע לפני שריקי קמה ומספרת ששוב היא חלמה על אמיר. רגע לפני הכל, רק אני עם הקפה שלי והדממה.

השקט לא נמשך זמן רב, ריקי התעוררה והצטרפה אליי לקפה. היא חלמה חלום מדהים על החתונה שלה ושל אמיר. -שוב? שאלתי. -הפעם זה היה שונה. היא אמרה. החלום שלה היה על חתונה משולשת, ריקי, לילי ואני מתחתנות ביחד עם בחירי ליבינו. -נכון שזה יהיה מדהים? היא אמרה. -ככה לעולם לא ניפרד.

לילי התעוררה מאוחר, מהרגע שלילי מתעוררת הבית מתמלא בהמולה. לילי נכנסת למרכז הבמה בטבעיות של כוכבת מלידה. -איפה הבחור? שאלתי, -העפתי אותו ממזמן, היא אמרה. רגישות זה לא הצד החזק שלה, נראה לי שיש לה ריכוז גבוה של טסטוסטרון בדם.

היא סיפרה שהוא נראה בהתחלה מבטיח, חתיך עם עיניים יפות, זרועות שריריות ובטן עם פוטנציאל לקוביות. האכזבה הראשונה הייתה שלא היו לו קוביות, בפעם הבאה החליטה, היא תבדוק את עניין הקוביות עוד במועדון. אבל מה שהיה הכי נורא זה שהוא גרוע במיטה. -גרוע במיטה? תמהתי, -אבל הערת אותי עם הגניחות שלך. היא הסבירה שהיא צריכה לשמור על מוניטין האישה הלוהטת, היא לא רוצה שיחשבו שהיא פולנייה קרה, וחוץ מזה, היא רצתה שהוא יגמור כבר. אחר כך הוא לא הבין את הרמזים שלה ונשאר לישון, אבל את הנחירות היא כבר לא יכלה לסבול, זה היה הקש ששבר את גב הגמל שבגללו היא העיפה אותו. היא המשיכה לתאר את הלילה איתו זמן רב, הסבירה בפרטי פרטים את הנקודות החלשות שלו. דיברנו עד שהיא קיבלה טלפון מאיזה "מישהו" שהיא פגשה אתמול גם במועדון. בערב היא כבר יצאה שוב, הבחורה הזאת לרגע לא נחה.

למחרת עבדתי בכביש, אני שוטרת תנועה ורוב היום אני מבלה בכבישים. בצהריים קיבלתי טלפון בהול מלילי. -את חייבת לבוא הביתה, היא אמרה. לא התרגשתי מפני שאני מכירה את הדרמות שהיא אוהבת ליצור סביבה, אמרתי לה שאני אבוא אחרי העבודה, אבל היא התעקשה שאנחנו חייבות להיפגש מיד. הסברתי לה שאני בכביש, זה לא שכנע אותה, תוך עשרים דקות היא הגיעה אליי.

-נו, היא אמרה.

-מה קרה? שאלתי, הייתי עסוקה באותו הזמן במילוי דוח על נסיעה במהירות מופרזת.

-את לא רואה? את לא רואה מה קרה לגוף שלי?

-לא, מה קרה? הסתכלנו עליה אני והנהג העבריין.

-את באמת לא רואה מה שונה בי?

הבטתי בה בחוסר סבלנות, מנסה לנחש מה קרה הפעם, האם זה חצ'קון חדש שצמח בקצה האף, או קימטוטון שהיא מצאה ליד העין.

-את לא רואה מה קרה לציצים שלי? היא אמרה מתעלמת לגמרי מהנוכחות של הנהג.

לא ראיתי כלום, היא אמרה שהיא התעוררה בצהריים וגילתה שהציצים שלה קטנו. הסברתי לה שהיא כנראה שתתה אתמול יותר מידי והגיע הזמן שהיא תתחיל לעבוד ותפסיק להתעסק בשטויות. הייתי צריכה להישבע שהציצים שלה בדיוק באותו הגודל כמו אתמול לפני שהיא הסכימה ללכת. הנהג שקיבל את הדו"ח ביקש ממנה את הטלפון שלה, נפטרתי ממנו לפני שהיא הספיקה לתת לו אותו.

עברו רק חמש דקות וריקי התקשרה.

-מה דעתך על חתונה בחוף הים? היא שאלה.

-מי מתחתן? שאלתי.

-בינתיים אף אחד, אבל אני מתכוונת החתונה של שלושתנו. לילי מסכימה בים ואני חושבת שחתונה בשקיעה זה יהיה ממש רומנטי. אז עכשיו רק את צריכה להסכים.

-ומה עם חתנים? שאלתי.

-זה שטויות, הכי חשוב שאנחנו נסכים בנינו, השאר יסתדר.

מדהים אותי איך לבחורה אינטליגנטית כמוה יש רעיונות כה הזויים. שכנעתי אותה שאם הבחור הלא קיים שלי יסכים, אז אני בפנים.

הייתה לי עוד חצי שעה לפני סוף העבודה. ניסיתי לתפוס עוד עבריין תנועה אחרון וכשכמעט התייאשתי תפסתי מישהו נוסע 140 קמ"ש. סימנתי לו לעצור בצד. הוא עצר, ניגשתי לרכב כדי לקחת תעודות, זה היה נעם, כלומר משה. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד. הוא הביט בי במבט כועס.

-לא מספיק שזרקת אותי בלי להסביר לי למה, עכשיו את גם נותנת לי דו"ח? הוא אמר והגיש לי את הרישיון.

-לא צריך לעשות הצגות, אמרתי, אני יודעת עלייך הכל.

הסתכלתי על הרישיון שלו, היה כתוב שם נעם.

-אתה לא מתבייש, נותן לשוטרת רישיון מזויף? אני יודעת שקוראים לך משה ושאתה נשוי ויש לך ילדים.

הוא הסתכל עליי ,שתק לכמה שניות ואחר כך שאל, את מתכוונת לאח התאום שלי?

-תאום? אבל בדקתי את המספר של האוטו שהיה לך אז כשיצאנו. אמרתי בחוסר ביטחון.

-זה האוטו של משה, אחי התאום, הוא היה בשלילה אז הוא הלווה לי אותו.

הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד. הרצתי את הנתונים שלו במחשב וכל מה שהוא אמר לי היה נכון. הוא ביקש שאני אזדרז כי הוא נוסע לקחת את החברה שלו מהעבודה. החזרתי לו את הרישיון ונתתי לו לנסוע.