אני בכלל מסיפור אחר

הרוח נשבה בחוזקה, עלים יבשים עפו באוויר ופגעו מידי פעם בגופי. שום רחש לא נשמע מלבד שריקת הרוח. 
לא הייתה נפש חיה ברחוב, רק אני עמדתי לבדי מתחת לעץ, מקפצת כדי להתחמם ומחכה. מחכה לו אך הוא בושש לבוא. 
בראשי התנגנו להן מילות השיר "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא?".
ידעתי שהוא לא יבוא. אבל לא יכולתי לגרום לרגליים שלי לזוז, מאובנת עמדתי ברחוב הריק, ורק אחרי שעתיים הצלחתי לזוז. 
הוא לא בא, חזרתי הביתה בגפי. 

עשרה ימים חזר הטקס, אני ברחוב הנטוש, עומדת בודדה, מחכה, מצפה למרות שיודעת עמוק בפנים שאתאכזב. מחכה. 
הפגישה נקבעה עשר שנים מראש, הוא יזם אותה. הוא אמר שיאהב אותי לעד ואני צחקתי. הוא התעקש שנסמן ביומן פגישה לעוד עשר שנים. 
הוא הבטיח שהפגישה תוכיח לי שהוא עדיין אוהב. קבענו ברחוב בו נפגשנו לראשונה, על הספסל שאהבנו מתחת לעץ הצפצפה. 
הספסל כבר לא קיים אך העץ עדיין עומד איתן.
כעת, עשר שנים אחרי אני מחכה, אבל הוא לא בא. החלטתי לחכות עשרה ימים, למקרה שהוא טעה בתאריך. אבל הוא לא בא. 
רגליי נטועות במדרכה ורגליו שלו היכן הן? פעמים רבות כל כך הוא אכזב, אבל בהבטחה הזאת האמנתי. לשווא.

לבדי נכנסתי הביתה ביום העשירי ומצאתי את בעלי רובץ מול הטלויזיה, התיישבתי לידו בכבדות, והוא ליטף את לחי ברכות.
“אולי תגלי סוף סוף לאן את בורחת כבר עשרה ימים?” הוא הפציר.
"שכחת" עניתי בתוכחה. 
    

בקיץ אני אוהב לעבוד בים. זה שילוב אולטימטיבי של בילוי ועבודה. אני בדרך כלל מתחיל מוקדם כשעוד אין הרבה אנשים.

אתמול בבוקר החלטתי לעבוד בחוף הים בתל אביב. הבאתי מגבת קטנה, תיק ובגד ים, פרסתי את המגבת על החוף לא רחוק משתי בחורות צעירות ושכבתי עליה קצת. אחרי שהתחממתי בשמש החלטתי להיכנס לים לרחצה, פניתי אל שתי השכנות שלי וביקשתי מהן להשגיח לי על התיק. “שמעתי שיש כאן הרבה גנבות בזמן האחרון" אמרתי, הן הסכימו בשמחה, ואני נכנסתי לים. ראיתי שהן דיברו עלי וצחקקו, אני רגיל שנשים מתפעלות ממני. בגיל שבע עשרה בערך שמתי לך לראשונה לכוח שיש לי על נשים, מאד קל לי להתחיל איתן, עוד לא הייתה אחת שסירבה לי, הרבה פעמים הן גם מתחילות איתי. יש משהו במראה שלי שמושך אותן אלי ונותן להן הרגשת ביטחון.

הים היה רגוע. נהניתי מתחושת המים הצוננים על גופי החם. שחיתי עשר דקות בערך ואז יצאתי ,הודיתי לשכנותיי על שמירת התיק וחזרתי להשתרע על המגבת. כמה דקות לאחר מכן הן נגשו אליי וביקשו שאשגיח להן על התיק. כמובן שהסכמתי. הבטתי בהן נכנסות לים, בהתחלה אפשר היה לראות שהן מודעות למבטיי אך דיי מהר הן שקעו בשיחה ונראה ששכחו מקיומי. לקחתי את חפציי וניגשתי למגבת שלהן וישבתי עליה בטבעיות, בזריזות שלפתי שני ארנקים מהתיקים שלהן, רוקנתי את תכולתם לתוך התיק שלי, אחר כך עזבתי את החוף, עליתי על האופנוע ונסעתי. בדרך בדקתי את שללי, חמש מאות שקלים במזומן ועוד שני כרטיסי אשראי, לא רע לשעת עבודה.

אני לא בנאדם רע. שירתתי בצבא שלוש שנים, אני תורם כסף לכל הילדים שבאים לביתי להתרים לאגודה למלחמה בסרטן ולכל האגודות המוכרות. זה נכון שאני לא משלם מסים, אבל רק בגלל שזה בעייתי להצהיר במס הכנסה על הכנסות של הונאות. אני גם לא תורם בטלפון, אבל רק בגלל שאני יודע כמה קל לבצע הונאות בכרטיסי אשראי. לנשים שאני מרמה אני עושה טובה, הן מקבלות ממני שיעור לחיים בכסף קטן, ואחרי שהן עוברות הונאה שאני ביצעתי, הן לומדות לקח חשוב לחיים, הן לומדות לא לבטוח באף אחד, גם אם הוא גבר נאה, גם אם הוא נראה הבנאדם הכי תמים בעולם. ועל זה הן צריכות להודות לי.

השארתי לעצמי את המזומן, ואת כרטיסי האשראי מכרתי לאיזה בחור שיודע לנצל אותם לפני שהגניבה מתגלת. השיטה שלי תמיד היא לרוקן ארנקים אבל להשאיר הארנק עם הכסף הקטן בתיק, זה מעכב את גילוי הגניבה. יש סיכוי שהבחורות מהחוף יגלו רק מחר את התרמית. הן מן הסתם כבר יצאו מהים ותהו על חוסר הנימוס של הגבר שהבטיח להשגיח להן על התיקים ונטש את עמדתו, אבל בגלל שהארנקים בתיק הן לא יחשדו שמדובר בגנבה ולכן לא יבטלו את כרטיסי האשראי שלהן בזמן הקרוב.

נסעתי לבית קפה בשדרה לארוחת בוקר. אכלתי ארוחה דשנה, נהניתי מכל ביס, ישבתי רגוע מתבונן ברחוב, לא מתחבא מאחורי עיתון כמו שאר הסעודים בגפם, אני אוהב להיות לבד ולהתבונן סביבי, לעולם אין לדעת מהיכן תצוץ העבודה הבאה. לאחר שסיימתי את הארוחה שילמתי בכסף שהרווחתי. בדיוק כשהוצאתי טיפ למלצרית ראיתי אותה, את הבחורה היחידה שהונאתי שלא יוצאת לי מהראש. פגשתי אותה בסתיו שעבר, עברה כמעט שנה אבל אני עדיין חולם עליה בלילות, עדיין רואה אותה בחלומות בהקיץ ועכשיו אני רואה אותה ברחוב, הולכת לאיטה עם הראש תקוע במדרכה, זאת הייתה מיכל גלבוע. לשנייה הכל סביבי קפא, הלב שלי החסיר פעימה, אך מהר מאד התעשתי והרכנתי את ראשי, ידעתי כי תמיד כדאי להתחמק ממישהי שסבלה ממני, לא כדאי להסתכן בתגובה לא צפויה, עדיף לא למשוך תשומת לב. נשארתי עוד עשר דקות במסעדה, גם כי הייתי צריך זמן להתאושש מהמראה שלה וגם כי רציתי לוודא שמיכל כבר לא באזור. וכל הזמן שישבתי במסעדה נלחמתי בעצמי, צד אחד בי רצה לרוץ אחריה, לקרוא בשמה, לחבק אותה ולנשק אותה, להצמיד אותה אליי ולא לעזוב לעולם, אבל הצד השקול בי ידע שזה בלתי אפשרי, היא הרי לא תסלח לי לעולם, סביר יותר שהיא תזמין משטרה, ידעתי שאני חייב להישאר במסעדה עד שתחלוף הסכנה.

יצאתי מהמסעדה וניגשתי לאופנוע שלי, חבשתי את הקסדה כשהרגשתי ביד אוחזת בזרועי,

“חשבתי שזה אתה" היא אמרה. סובבתי את ראשי, חיפשתי משטרה אבל לא היו שוטרים באזור רק היא, שקטה ומלאת קסם בדיוק כמו שזכרתי.

“מיכלי" אמרתי, “לא תצליח לסבן אותי עם המיכלי הזה שלך עוד פעם" היא אמרה. “אז איך קוראים לך באמת? אני בטוחה שזה לא אודי" היא אמרה.

“אלעד" אמרתי, נדהמתי מהאמת שיצאה לי מהפה, הרי הכלל הראשון שלי הוא לעולם לא לתת את השם האמיתי שלי לאף אחד. החוורתי, ובקושי הצלחתי לדבר "מיכלי, את לא יוצאת לי מהראש כמעט שנה, את האישה היחידה שהשפיעה עליי ככה, אף פעם לא הכרתי מישהי כמוך" גמגמתי. היא גיחכה ואמרה "גם אתה לא יוצא לי מהראש כמעט שנה, אתה הגבר היחיד שרימה אותי בכזו אכזריות. שהונה אותי, שהשתמש בי לביצוע עבירה. בגללך השתניתי. אני עורכת דין לעזעזל, ואתה גרמת לי להשתתף בתרמיות בלי שידעתי עליהן. אלוהים יודע במה סיבכת אותי” היא הרימה את קולה בכעס. הרגשתי שבוי, אבל שבוי מרצון, הרי יכולתי לעלות על האופנוע שלי ולברוח, תיארתי לעצמי שהיא לא תקרא למשטרה בגלל החשש שלה מהפגיעה של המעשים שלה בעבודתה. הסתכלתי על עיניה הכחולות היפות הן הזכירו לי ים סוער לא רציתי להיפרד ממנה. “לא גנבתי ממך כלום יפה, לא הוצאתי ממך אף לא פרוטה בגלל ששבית אותי בקסמייך" אמרתי, הרגשתי שהביטחון שלי חוזר אלי, ראיתי את פניה מתבהרות, ידעתי שעדיין יש לי השפעה עליה. "בואי תבלי איתי את היום, תתקשרי לעבודה ותגידי שאת חולה, נעשה מה שתירצי, נבלה ביחד. כל כך התגעגעתי אלייך, אני לא רוצה לתת לעוד הזדמנות להכיר אותך באמת לחמוק מבין אצבעותיי".

להפתעתי היא הסכימה, היא התקשרה לעבודה, ואחר כך אמרה שהיא רעבה.

חזרנו לבית הקפה, צפיתי בה כשהיא אכלה ארוחת בוקר בתאבון. אפשר היה לראות שהיא נהנית בכל ביס. אני אוהב נשים שלא מתביישות ליהנות מהאוכל שלהן בפומבי, אני לא אוהב את אלו שנוברות בסלט בחוסר תאבון. אני רק שתיתי קפה ונהניתי מהצפייה במיכל. בסוף הארוחה היא התעקשה לשלם, גם על הקפה שלי. הבנתי שאין לי סיכוי לזכות בוויכוח על הנושא אז הסכמתי. יצאנו החוצה והיה חם. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות בהמשך היום, היא רצתה ללכת למוזאון תל אביב לאומנות. הופתעתי ודיי חששתי, אני חושב שהפעם האחרונה בה ביקרתי במוזיאון הייתה כשהייתי בן שלוש עשרה, השתרכתי אז אחרי אמא שלי שהתלהבה מהתמונות ולא הבנתי מדוע היא מתלהבת מקשקושים חסרי תכלית. אבל הפעם הכל היה שונה, הייתי עם מיכל. היא הסבירה לי בהתלהבות על איזה צייר שאני כבר לא זוכר איך קוראים לו. היא ידעה עליו הכל, את סיפור חייו, את ההשראה ליצירה שלו, הכל. זה היה מרתק להקשיב לה מדברת בהתלהבות על ציורים, זה היה מרגש לראות את העיניים שלה בורקות מהתלהבות. הכל הרגיש לי כל כך טבעי וכל כך נכון כשהיינו ביחד, כאילו זה מה שהיה חסר לי בחיים. זה היה מוזר להיסחף כך ברגשות, בדרך כלל אני כל כך מודע לעצמי, מודע לאפשריות, מודע לסיכונים, אבל הפעם כלום לא עניין אותי, כלום מלבד מיכל.

כשיצאנו מהמוזיאון שאלתי אותה כיצד היא רוצה לבלות את המשך היום. היא הפתיעה אותי כשאמרה שהיא רוצה ללכת לבית שלי. חשבתי שיהיה לי יותר קשה לפתות אותה, בעיקר לאור ההיסטוריה שלנו, ובגלל הביישנות ששלטה בה בפעם הקודמת בה נפגשנו, אבל היא התעקשה, כנראה שהיא באמת השתנתה. אז לקחתי אותה לדירה שלי. זאת הפעם הראשונה בהמון זמן שאישה נכנסת למבצר שלי. בדרך כלל אני הולך לבתים שלהן, לא מסתכן, תמיד עומד על המשמר, אבל לא עם מיכל. האווירה בנינו הייתה מדהימה, צחקנו על שטויות, מיכל התעקשה לראות תמונות שלי שהייתי ילד, היו לי כמה והיא צחקה מאד שראתה איזה מתוק הייתי. היא רצתה לדעת עלי הכל, איפה גרתי, למדתי, איפה ההורים שלי. סיפרתי לה הכל, אני כבר לא רגיל לספר את האמת, בשנים האחרונות אני מספר רק שקרים על עצמי ולספר סופסוף את האמת היה מאד משחרר. למרות שהרגשתי בנוח איתה פחדתי לעשות את הצעד הראשון, אבל מיכל לא פחדה. היא, ליטפה אותי ופיתתה אותי ודיי מהר הגענו למיטה שלי. זה היה מדהים, כשהיא קראה בשמי זה היה השם שלי, ולא איזה שם שהמצאתי בשביל לפתות אישה. בסוף שכבנו מחובקים עירומים במיטתי. הייתי מאושר. אחר כך היא קמה והתלבשה, ביקשתי שתישאר איתי עוד, שתבלה איתי את הלילה, אך היא התנצלה, אמרה שהיא חייבת להספיק משהו בעבודה בשביל משפט שיתקיים מחר. התנשקנו, היה הייתה נשקנית מדהימה, ואז היא הבטיחה להתקשר ויצאה. המשכתי לשכב במיטה מאושר, אחרי עשרים דקות בערך שמעתי רעש בחדר המדרגות ופתאום הרגשתי וודאות מפחידה שהיא לא תתקשר לעולם. ואז דפקו בדלת.

"מי זה?" שאלתי. “משטרה, לפתוח בבקשה" שמעתי מישהו מהעבר השני של הדלת.

הסוף

הפגישה הקודמת של מיכל ושלי:

פרוטה