באמת, אסטרונומי ממש!

במיוחד לזמרות "front", כמוני. זמרות שכמעט לא עשו קולות רקע בחיים שלהן.

כאלה שרגילות להיות הזמרות הכי טובות באיזור, מקסימות השניות הכי טובות.

אלה שתמיד סולניות בהרכבים ומקהלות, ובלהקה שאולי יש להן...

כאלה שרגילות להצליח במה שהן טובות בו, והן טובות בלא מעט דברים, אם יורשה לי לומר...

לי, כזמרת (ואולי גם בלי, לא הודתי בזה מול עצמי לגמרי) יש אגו עצום. אני רגילה להיות הכי הכי, בפרונט של הבמה,

שכל תשומת הלב תהיה עליי.

זה חרא של דבר. 

סוף סוף דפקו לי את האמת בפרצוף, ומזל שזה היה הג'ינג'י שאמר את זה יחסית בעדינות, ולא מישהו שיגיד את

זה בכדי לפגוע בי.

אני מרגישה כמו החרא של החרא, בא לי לבכות למרות שאין לי ממש על מה. זה האגו שלי, ואני צריכה להוריד אותו.

אבל אני לא רוצה, אני רוצה להשאר הכי טובה!

תשתקי מטומטמת!

את תפגעי הרבה יותר ככה.

אז הנה- מסע לכיסוח האגו שלי, here we go!

השאלה היא-

איך אני אעשה את זה?

בינתיים אני סתם מרגישה חרא.