תמיד הייתי רואה אותה שם, ליד עץ האלון העתיק. לא משנה מתי הייתי מביט מהחלון, היא תמיד הייתה שם.

לפעמים הייתי רואה אותה יושבת בצילו ושרה לעצמה, וקולה הצלול והמתוק היה כה ענוג שנדמה היה שכל הציפורים בסביבה נדמו והקשיבו רק לה.
לפעמים הייתי מוצא אותה חבויה בין ענפיו הגבוהים, בוהה רחוק אל האופק, ואנחותיה הסתומות נישאו באוויר.
הפעמים החביבות עליי היו כשהייתי רואה אותה רוקדת בעשב, צוחקת בכל פה, וצחוקה התמים היה כקול פעמונים צלול הנישא אל חלוני.

לא ידעתי את שמה, אך בראשי קראתי לה אנה, אנה הקטנה שלי.

אנה תמיד לבשה את אותה שמלה ירוקה דקיקה, שנדמה היה שתמיד התבדרה סביבה, אפילו כשעמדה דומם במקומה. הייתי צופה בה משחקת עם הרוח, ושמלתה רקדה והתנופפה בפראות, עד כדי כך שחשבתי שעוד קצת והיא תעיף את אנה לשמיים, כמו מלאך.

אהבתי במיוחד לצאת בלילות ירח מלא ולראות אותה יושבת בצמרת האלון, מביטה בשמיים בערגה, שיערה הבהיר והדק מרחף סביבה כמו הילה של קדושה. לפעמים היא הייתה רוקדת כמעט בשיגעון לאור הירח, מסתחררת עם עצמה, שמלתה ושיערה מתבדרים סביבה, עוטפים אותה בקסם.
את מחול הטירוף הזה תמיד ליוו קריאות שמחה פרועות, או לחילופין שירה שקטה וענוגה שריחפה כטווה חבלי קסת באוויר הלילה הדומם.

אנה הקטנה תמיד הייתה תעלומה בשבילי, אך כנראה זאת הסיבה שנהניתי כל כך לצפות בה. הרגשתי קשור אליה, כאילו היא חלק מנשמתי. הייתה לי כמיהה עזה לצאת אליה ולהצטרף לריקודה המשוגע, או לשבת לצידה בצילו של עץ האלון, אך מעולם לא עשיתי זאת. מעולם לא העזתי להתקרב, להתפרץ לממלכה הקסומה שלה, לשבור את הכישוף.

פעם אחת כשהבטתי מהחלון כהרגלי, מחפש את אנה, ראיתי שלושה אנשים אפורים עומדים תחת עץ האלון העתיק. הרגשתי שליבי הופך לאבן וקיבתי מתפוררת לאבק-  'איפה אנה?'.
לפתע האנשים הסתובבו וחשפו את מה שהתקהלו סביבו- אנה.
אנה הקטנה שלי, המלאך השומר שלי, היא נראתה כל כך מבועתת! יכולתי לראות אותה רועדת מפחד.
התפרצתי החוצה ורצתי בכל כוחי, צרחתי לאנה שלי שאני בא אליה, בא להציל אותה. רצתי אל השדה, אל הגבעה, אל העץ- אל אנה שלי. אבל כשסוף כל סוף הגעתי, הם כבר לא היו שם.

חיפשתי במשך יום שלם, צועק למלאך שלי, צורח עד שגרוני ניחר וכל מה שנשמע היו יפחותיי הרכות, הנואשות. חזרתי לביתי בידיים ריקות ולב שבור.
הרגשתי ריק, כאילו משהו בתוכי נעלם.
חזרתי לשם כל יום ויום מאז, מחפש אחר סימן, פתק, קרע קטן משמלה ירוקה דקיקה... כל דבר שאנה יכלה להשאיר אחריה, אך לא מצאתי דבר.
מעולם לא החמצתי ביקור בשדה, מעולם לא הפסקתי לקוות, לחפש, לחשוב על אנה הקטנה, על המלאך שלי, ועל שלושת האנשים האפורים שהופיעו ככה פתאום ולקחו לי את אנה שלי, את נשמתי.

עם הזמן, עץ האלון העתיק האפיר והתפורר, משאיר אחריו תחושה של חסר, ואיתו אני הזדקנתי והאפרתי, המשכתי עם חיי.

בלי אנה.

זה סיפור שכתבתי לפני לא מעט זמן, ותיקנתי וערכתי אותו היום.

אני מאוד אוהבת את הסיפור הזה, אני חושבת שזה הסיפור הכי יפה שכתבתי.

הקראתי אותו לאח שלי היום, והוא התחיל למרר בבכי!

תרגמתי אותו לאנגלית בשביל שיעור אנגלית, ואני אקריא אותו מחר. הוא יותר טוב בעברית, אבל מילא...

אשמח לביקורות בונות, קוטלות, מחמיאות...

ולהמליץ יהיה נחמד <: