עזבי אותי, מה את רוצה ממני? למה את גורמת לי לסבול ככה? רננה, עזבי אותי! בבקשה.
את הפוסט הזה אני אקדיש לרננה, ולסיפור שלי איתה. לאותה חצי שנה שבילינו יחד.
אני ורננה נפגשנו במקרה, במין יציאה נדירה שלי עם חברים למושב סמוך. היא הגיעה עם חברותיה בליווי חבר שלי, וכשהלכנו לאזור בו רצינו להדליק מדורה- נפגשנו.
לא משהו מיוחד, אבל בכל זאת. שאלתי לשמה, ואז הצגתי את עצמי. היה לי נוח וקל לפנות אליה, כי ראיתי בה נערה שבסתר ליבי לא חשבתי שבכלל אוכל להיות איתה. כל כך שונה ממני היא נראתה אז (וגם היום, למען האמת). השם שלה- רננה, היא חדש לי ומוזר, למען האמת. לא חשבתי שאתחבר איתה.
מאז לא דיברנו. עבר שבוע, עברו שבועיים, ושום קשר לא היה בינינו.
האינטרקציה הראשונה שלנו הייתה כשהיא ישבה על ספסל בבית הספר, ואני פשוט עברתי לידה, בדרכי לשיעור. היא קראה לי- הייתי נבוך, והחזרתי חיוך קל ונפנוף. כן, זה חימם את ליבי.
פתאום, ראיתי אותה יותר ויותר, וגיליתי, על אף שניסתי להתכחש לכך משום מה, שהיא מעוניינת בי.
כמו שאמרתי בעבר, רננה ניראת טוב בעיניי. פשוט נסחפתי אחר ההרגשה והמחשבה שמישהיא רוצה אותי, ועוד מישהיא שאני יכול לרצות בחזרה. כבר מן ההתחלה היא התנהגה קצת בילדותית שכזו, אבל אני לא יכול להעיד שאני לא עושה שטויות לפעמים, אבל גם ראיתי בה צד בוגר. היא הייתה קצת יותר בוגרת מרוב חברת האנשים שהסתובבי איתם- דבר שאופייני גם לי, למען האמת. אבל זה לפוסט הבא.
רננה ידעה לגעת (מבחינה תיאורתית, למרות שלאחר מכן, גם פיסית!) במקומות הנכונים, וחיש מהירה ביקשתי את כתובת המסנג'ר שלה. טעות! אוי, איזו טעות.
זאת הייתה טעות, כי הנחתי לקשר לשלנו להתפתח במסנג'ר בעיקר, מבלי ששמתי לב ומבלי לדעת שזאת שגיאה שכבר חזרתי עליה בעבר.
התחלנו להיות יותר בקשר, ולמעשה ממש נהנו יחד. כן- אפילו הרגשתי בטחון עצמי שלא היה לפני. זאת הייתה תקופה טובה.
למרות זאת, שום דבר לא מושלם- היא התרחקה ממני קצת, וגרמה לי למעשה לרדוף אחריה- דבר שלא הפריע לי במיוחד, אבל לפעמים זה היה יותר מדי.
דיברתי איתה על זה, כמה פעמים.
המשעותית ביותר הייתה ב18/1/09. כעסתי עליה. היא עיצבנה אותי כל כך. השיחה שלנו הייתה במהלך ההפסקה, וראינו שהיא גולשת לכיוון השיעור. החלתנו שאנחנו מבריזים (דבר שכל כך לא אופייני לשנינו!). דיברנו, והיא ניסתה להתחמק, ולבסוף החלטתי שלא להכביד עליה יותר מדיי. התנשקנו. כן, כמה שזה היה מוזר. מכעס- לנשיקה הראשונה שלנו. היא טוענת שהיא הייתה מגעילה- אני דווקא נהנתי!
מאז, למעשה- אנחנו היינו חברים.
מעולם לפני זה לא היה לי קשר כל כך רציני (היה לי קשר בעבר, אבל גם הוא יצטרך לעמוד בתור לפוסט אחר, כמו ישראלי טוב).
זה היה דבר חדש ומרענן, כן- כמה שזה היה חשוב לי. חברה חכמה, יפה, מצחיקה, עם בטחון עצמי, אבל מה?- התחלתי לשים לב שלפעמים היא פשוט החלה לעמוד מאחורי "קיר" ולהתנתק מהעולם. היא הייתה פוגענית. התעלמתי מזה, הרי יש לי חברה טובה!
לקראת פורים, ב3/3 נפצעתי ביד. קרעתי 6 גידים כשהתנגשתי בדלת זכוכית, במהלך משחק עם אח שלי. המון דם, בשר בחוץ, ועצמות ניראות לעין.
בכל מקרה, נשלחתי לבית חולים במהירות, ואושפזתי. חלמתי על כך שהיא תבוא לבקר אותי, אבל זה לא יצא. זה היה נראה לי מוזר, וחבל לי שלא חקרתי את זה יותר, למען האמת.
לאחר שחזרתי, היא שמחה מאד לראות אותי. היינו יחד בהפסקה, והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. למעשה, היא אמרה לי את זה כבר מקודם, במסנג'ר, אבל בהפסקה, זה היה פנים אל פנים. היא ביקשה שאחזיר לה אהבה, אבל אמרתי לה שאני לא מאוהב בה. זה הלחיץ אותי. במהלך פורים, אמרתי לה שאני אוהב אותה. הרגשתי חיבה אליה אמנם, אבל זאת לא הייתה אהבה. ולכן זאת הייתה אחת הטעויות החמורות ביותר שעשיתי בקשר הזה.
אבל רציתי שזה ימשך, שהחברה שלי תאהב אותי. ולכן ניסתי לשכנע את עצמי שאני אוהב אותה בחזרה.
הייתי מנותק מרגשותי. זה נבע מהלחץ שבו הייתי שרוי לאורך כל התקופה. לא יכלתי לאהוב אותה בחזרה, אבל לא התעמתתי עם המחשבה "למה?", אלא אנסתי את עצמי לאהוב אותה.
התקופה הבאה הייתה טובה, מלאה שמחה, חיבוקים, נשיקות ומזמוזים. אהבתי את זה מאד. את החלק המיני שבקשר, אבל היה לי יותר קשה לדבר איתה. עם החברה שלי. לא הייתי עצמי, כשדיברתי איתה, וזה נבע מכמה בעיות שהתעוררו במהלך הקשר:
1) אמרתי לה שאני אוהב אותה.
2) היא הקניטה אותי, גם אם לא שמה לב, ולא הפנימה את ההערות שלי לגבי זה.
3) דיברנו בעיקר במסנג'ר.
4) אמרתי לה שאני אוהב אותה!
5) המשפחה שלה התגלתה כעויינת כלפי, אבל היה לי ברור שאצטרך להתמודד עם זה.
6) לחץ, אוי הלחץ. הוא מנע ממני להיות רגוע ושקט לידה.
7) אמרתי לה שאני אוהב אותה!!#@!#@!#@!
הסוף כבר התחיל לחלחל בנבכי ליבי ומוחי עם תחילת החופש הגדול. היא דיברה על התנחלות אצלי בבית (ובעיקר במיטה שהיא כל כך אהבה), וראשי היה בכלל בקורס מדריכים של הקרב מגע. נפגשו יחסית הרבה. 3-4 פעמים בשבוע, לשעות ארוכות. את חלקן בילינו בבריכה, אבל פה התגלתה אצלי בעיה- שהמים פשוט הקפיאו אותי. דאמט. היה לה קשה לקבל את זה, אבל אני ניסיתי להשאר איתה כמה שאפשר- ידעתי שאני סובל במים, אבל נשארתי איתה, כי רציתי להיות איתה. עם רננה שלי.
פה רק התחילו הבעיות. התחלנו לריב יותר.
העובדה שהייתי אצלה המון בבית, גררו את היחס העוין של אבא שלה כלפי יותר ויותר. זה באמת לא נוח להיות בסביבה שבה אתה מרגיש לא רצוי, אבל לא רציתי לפגוע בה, ושמרתי את זה בבטן קצת, כמו שרק אני יודע. טעות.
השיחות שלנו היו דלות מתמיד, ובעיקר התמזמזנו, ואפילו כמעט שכבנו. במהלך השיחות היא הייתה מאד תוקפנית ומתגוננת בפני כל דעה הנוגדת את דעתה שלה. לפעמים בצדק, ולפעמים לא.
לא אומר שאני הייתי בסדר בכולן- אני מודה, גם אני יודע להיות חסר טאקט לפעמים- אבל היא התחילה לפגוע, להעליב ולעצבן אותי.
כמובן שלאורך כל הדרך אמרתי לה כמה אני "אוהב" אותה. ניסיתי, באמת! אבל מי שמע על אדם שנאנס לאהוב?
אז כך, בשבוע שלפני ה10/8, הכל הדרדר ממש. המצב רוח שלי היה בגרעין כדור הארץ. משהו מאד הציק לי, אבל לא ידעתי מה. ניסיתי למצוא סיבות. אבא שלה, ההקנטות שלה, הלחץ שלי, אבא שלה, וכדומה. כן, בעיקר האשמתי את אבא שלה בכל המצב. זאת אמנם טעות, אבל גם היום קשה לי להצביע על הסיבה העיקרית, לצערי. (אני פוחד להודות או אפילו לחשוב- אבל אני חושב שחלק מהלחץ שלי, והסבל שלי היה כרוך במחשבה מה אתן לה ליום ההולדת שלה. כל כך פעוט, אבל כניראה שבחינתי זה היה שווה להפוך עולמות. האם זה אפשרי שדבר כזה יהיה כל כך משמעותי בעינייו של אדם? מסתבר שכן.)
אז כך, ביום שלישי, ה10/8, באתי אליה. היה לי קשה להוציא את המילים מפי, אבל אמרתי לה שאני רוצה להפרד. היא בכתה. אני בכיתי. היא התחננה בפני שלא אלך. התחנונים הביאו אותי למצב שבו הרגשתי שאני לא עוזב אותה, אלא נשאר איתה. נכנעתי רגעית. אבל אני רציתי להפסיק. רציתי שזה ייגמר.
זה אכן נגמר אז. בימים הבאים הייתי באופוריה. הייתי מאושר שהסבל הלא ברור שלי נגמר. עם זאת, פחדתי לראות את פניה בבית הספר, ובצדק: כשחזרנו לבית הספר, המתח בינינו היה רב כל כך, אבל החלטתי שאני מדבר איתה. מצבה הנפשי היה בקרשים- היא נפגעה ממני מאד. היא הייתה מאוהבת בי עד כלות נשמתה. או לפחות ככה הבנתי. אני? לא יכולתי לעמוד מנגד ולראות אותה סובלת, ורחמיי עליה גברו על ההגיון הבריא שלי. רציתי לעזור לה, להושיט לה יד, (ואחר כך גם את כל הגוף). חזרנו להיות יחד, נגד רצוני. כל פעם שהיינו יחד, הרגשתי כל כך רע. כל כך רע. עד שיום אחד, לאחר שיעור מתמטיקה, הרגשתי שדיי- אני לא מסוגל יותר. באתי אליה, וזיבלתי לה את השכל על כך שאין בינינו כימיה וכולי. היא נעלבה מאד. אבל מיותר לציין שהיא טענה שהיא כבר לא אוהבת אותי. גם זה הציק לי, ולמען האמת- הטריד אותי. רציתי להרגיש את ההרגשה שהיא חושבת רק עליי, ונתונה רק לי, שוב. במהלך הקשר, הייתי מנותק מן המחשבה הזאת, והיא לא שמחה אותי. רק לאחר הקשר, כשהייתי קצת יותר "רגוע"- חשבתי על זה, וזה מילא את כולי. חבל שדווקא עכשיו.
עבר שבוע, והיא ביקשה לראות אותי באס.אמ.אס. פגשתי אותה. אני הייתי במצב נסער לאחר התקלות עם ערס (שעליה כתבתי בפוסט הראשון). היא אמרה לי שהיא חושבת שעשיתי את הצעד הנכון שניפרדתי ממנה בשנית. היא ביקשה שלא אתנגד- ואז נישקה אותי. נישקה אותי, חייכה אליי והלכה לדרכה. עזבה אותי, נסער, עזוב, מבולבל ומוקסם- למען אמת. מאז, לא חשבתי עליה יותר מדיי.
אבל אני עדיין רואה אותה בבית הספר. קשה להתגבר על תקופה שכזו ככה. בעיקר כשהיא מתחבקת ומדברת הפסקות שלמות עם בנים אחרים. כמו שכבר אמרתי- אני לא מרגיש קנאה. אבל הלב שלי מתפוצץ מקנאה. היום, היא עדיין משגעת אותי, ובמובן השלילי של המלה. אני לא יודע למה, אבל קשה לי לראות אותה כל כך שמחה עם אחרים, כשאני כל כך מבולבל מבפנים. שמעתי, שהיא פגשה אדם אחר, ושהיא רוצה אותו. רציתי להיות שמח בשבילה. אבל איך אפשר?.
אני מתגעגע למזמוזים, ליחס ולעובדה שהיא הייתה החברה שלי. כל כך קשה לי לראות אותה בבית הספר, אך כל פעם שאני חושב עליה ועליי, אני נתקף רגשות גועל וכאב. אני יודע שאני לא רוצה לחזור אל הרננה שאני הכרתי. אבל הרננה שאני רואה עכשיו, מחזירה אותי אל אותה רננה שהכרתי בהתחלה. אני רוצה לחזור לשם. לרגעים שבהם היינו מאושרים יחדיו.
לא מזמן יצא לי לדבר איתה.
ראיתי אותה יושבת בספריה, ואזרתי המון אומץ- וניגשתי לדבר איתה. זה מילא את ליבי כמו המראה של ירושלים העתיקה בבוקר, או בשקיעה. לא היה אדם מאושר ממני. עצוב לי שהיא לא יודעת את זה. כן, אני רוצה שהיא תדע את זה. אני רוצה שנדבר פה ושם, ושהמתח בינינו יגמר.
איך מתמודדים עם זה? איך? אני אובד עצות. אני משקיע זמן רב לחיפוש אור בקצה המנהרה, אבל אני לא מוצא את המפה. רננה, חזרי אל הצללים. צאי ממני. אני לא רוצה להיות איתך, ובכל זאת משווע לזרועותיך. את חסרה לי, כן. חסרה לי.
"Go back to the shadows..."
בלוג, הנה הסיפור הכללי.
חשוב היה לי לפרוק את זה.
שלך, דן.
שמור בטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: