מה חשוב יותר ליצור החי בעולמינו, מאשר להיות מאושר?
מה חשוב לי עצמי יותר מכל דבר אחר בעולם?
אושר הוא מותרות- והוא מושא כל חיי.
בסופו של דבר, אעדיף להיות עני ומאושר, מאשר עשיר, קמצן, שמן קירח ומסריח!
רגעי אושר הם לא נפוצים כלל, אבל לאחרונה אני נהנה מעצמי ומחיי יותר ויותר.
Better Than I / David Cambell- Joseph King Of Dreams
אני עומד בחדר האמבטיה הקטן שלי, כשחלון פתוח. הרוח מנשבת, ומלטפת ברוך את גופי העירום. אני יכול לעמוד כך שעות ולהביט בשדות הירוקים המוארים באור השמש של שעות בן הערביים. מחזה ששובה את ליבי, בכל פעם מחדש. השיר Better than I מתנגן לו ברקע, ואני לא יכול לחשוב על רגע מדהים יותר לאותו הרגע.
אני חושב על הולנד, ועל חיי שם. אני מדמיין את עצמי נטול כל לחצים ודאגות, שוכב על כר דשא, בשדות פתוחים, כשבאופק רק תחנות רוח, דשא ירוק הנע ברוח החמימה והמלטפת, ורק דמות נערה עובדת לה בקרבת אחת התחנות. אולי זה כבר לא מציאותי, לדמיין אותה בבגדים הולנדים מסורתיים (הבנדנה הלבנה, הווסט האדום- שחור על שמלה לבנה, מלוכלכת בקצוות מהליכה בגן העדן הזה)- אך מה יעצור את דמיוני להפליג לו לעולמות מושלמים שכאלה?
שבוע שלם אני חוזר ושוכב על כר הדשא הזה. שבוע שלם שאני מרגיש חיי יותר מאי פעם. שבוע שלם בו אני מביט באותה נערה.
אני רוצה לגשת אליה, רוצה להכיר אותה. רוצה להשלים את הפנטזיה הזו.
אני אכן ניגש, ומציע את עזרתי. כמובן שאני שולל את העובדה שהיא לא יכולה לעשות זאת בעצמה, אבל ביחד- כמובן שטובים השניים מן האחד.
אני שואל לשמה. קולה הרך משיב את המילה "אן". אן, שם יפה- אני חייב לציין.
היא כל כך יפה, ואני לא יכול להסתיר ממנה את חשדי שחלק מהאוקיינוס התנקז אל תוך עיניה הכחולות. היפיפיות. הגורמות לגבר לחטוף התקף לב.
אני מציג את עצמי, והיא מקבלת את נכחותי ופניי בחיוך שובב.
יש לנו זמן, ויש לנו שדות נרחבים רק לעצמינו. פרפרים מתעופפים להם במרחבים, ומרעישים את בטני בהמוניהם.
אמנם, את הפנטזיה הזאת לא המשכתי אל מעבר לאמבטיה החמימה שלי, אבל דבר אחד ברור לי- אני אוהב לחיות..!
שיר למעלות / מוש בן ארי
היום היה לי מבחן במתמטיקה. הייתי רגוע, למען האמת. המבחן הלך חלק תחילה, והרגשתי מצוין. פה ושם טעויות של פלוס ומינוס- אבל מסתבר שהן אלו שהפילו אותי. כן, ב007, הדבר שמכשיל אותי אלו הן טעויות פלוס ומינוס, ולוא דווקא ידע. השטויות הקטנות ביותר, נעשות לצרות הגדולות ביותר.
מסתבר שהחזרה שלי לבדוק את אותן טעויות, עלו לי בזמן יקר, ולא השלמתי את המבחן. שאלה אחת, פשוט נשארה ריקה.
מוזר, אני חייב לציין- אני לא משתגע.
מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי פרפקציוניסט. אחת התיאוריות שלי לכך היא שביסודי הייתי ילד קטן, מופנם, נחבא אל הכלים, ושעיר לעזאזל של חבורת ערסים. היו מציקים לי נון סטופ, והלימודים שלי וההצלחה שלי היו המקלט שלי. אם הייתי מפשל ולו במעט בלימודים, בלחימה וכדומה- היה מתמוטט עולמי. הייתי מאבד את העשתונות.
כשהגעתי לחטיבת ביניים הייתי מצטיין בכל דבר ודבר שעשיתי. הייתי מקבל שבחים ללא הפסק, וכל הביטחון העצמי שלי היה תלוי בכך.
אני זוכר את אותו הערב, לפני 6 שנים, שבו שיחקתי להנאתי במחשב, כששלו- החבר הכי טוב שלי בעבר הרחוק, התקשר אליי להגיד לי שקיבלתי 89 במבחן באנגלית. אני אפילו לא יכול לנסות ולהביע את הכאב, המועקה והשעה הארוכה בה בכיתי בכי תמרורים. אני? 89? לא יכולתי לקבל את זה. היה לי מוניטין של גאון, ותמיד חלמתי שאהיה אחד מן הגאונים האלו שרואים בסרטים. אז איך ייתכן וקיבלתי ציון עלוב כל כך?
וזה לא הפסיק לעולם: בכיתה ח' היה לי רצף של מבחנים ובחנים בהם קיבלתי 100 במתמטיקה. הבוחן ששבר את השרשרת היה בוחן עם ציון של 99. הזעקה שעלתה מפי, יכלה להחריש אוזניים ממש. כל הביטחון העצמי השברירי שלי, היה תלוי בנקודה הזאת שעשתה את ההבדל בין ילד עלוב ולא יוצלח, ל100 במבחן.
כשקיבלתי 94 במבחן באנגלית, אני זוכר כיצד דפקתי את הראש בקיר!
בלחימה, לא הבנתי את העיקרון של אימון וחזרה, וכל פאשלה קטנה, וכל הערה של אביעד שירדה מהדירוג "מושלם", הייתה מפילה אותי לקרשים. אני פשוט מפסיק הכול, יוצא אל מחוץ לעולם, ובוכה. מסכן אביעד, איזה צרות הפלתי עליו :)
במהלך השנים האחרונות, התחלתי להלחם בקללה הזו. זה היה קשה ביותר, ולמעשה- זה עדיין לא קל.
בכיתה ח' קיבלתי ממוצע של 97.6 בתעודה במחצית הראשונה. או אז החלטתי להשקיע יותר בחברה- כי יכולות, יש לי.
וכן- במחצית השנייה אכן ניסיתי ליצור לעצמי יותר חברים, וגם הוצאתי ממוצע אף טוב יותר: 98.7!
עם כניסתי לתיכון, החלו "הכישלונות" להיות דחופים יותר.
87 פה, 81 שם. 100 פה, 99 שם.
למדתי אט אט להתמודד עם זה. זה היה קשה, ולפעמים אפילו נשברתי וקראתי לעצמי אידיוט, מטומטם, לא יוצלח וכולי- אין ספור פעמים.
אך היום, כשכישלון כזה מתרחש, אני לומד להתמודד עם זה- ועם מוטיבציה כה רבה ללמוד מכך להמשך הדרך. כן, אני אוהב את התכונה הזו.
עם זאת, יש בי ספקות. האם היכולת שלי להתמודד ולהיות "פחות" לחוץ, למעשה גרמה לי להוריד הילוך, ולהיכשל יותר?
לא זכורה לי שנה שבה כשלתי יותר מי"ב. 3 טסטים בנהיגה, מבחנים גרועים על ימין ועל שמאל- והלחץ עדיין קיים ונושם דרך גופי.
בלחימה אני משתדל להלחם עם האגו שלי, שנוצר מזה. הוא נוצר מהפרפקציוניזם שלי.
הוא נגזר מהחשיבות להיות הטוב ביותר בקבוצה, ולשמור על המוניטין הזה. הוא מונע ממני ללמוד, ולהתקדם.
מה אתם חושבים? עוד לא השלמתי עם הכישלונות, כמו שזה נראה. האם יש סיכוי שאם אוריד עוד הילוך, יהיה לי טוב יותר? אהיה שמח יותר? אשמח להיות בן אדם אנושי? לא רובוט?
לכן זה מוזר לא מוזר, הכישלון במבחן היום. אני יצאתי עם חיוך, ביודעין שהמבחן הלך קאפוט. חייכתי על העובדה שהייתי רגוע, מרוכז- ושאני נהנתי, בסופו של דבר. אין זהו דבר רע, נכון?
שיהיה לי המשך שבוע נעים ושקט, מלא שדות פתוחים והולנדיות סקסיות :P
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: