מכתב:

יש הרבה דברים שאני מתעלמת מהם, ויש הרבה דברים שאני לוקחת ללב.

אני מתנהגת ככה,

כי לא יכולתי להיתעלם מהצביעות שלך לאנשים,

איך את מסובבת אותם על האצבע והם כמו עיוורים, לא אכפת להם שאת מתנהגת ככה.

למה שלא תפסיקי להתרכז בדברים רעים שאחרים עושים ובעצמך תשני משהו,

אני רואה אותך מרכלת על כולם ואז באה כאילו כלום לא קרה,

אני לפחות אומרת את האמת בפנים, למה?

ידוע לכולנו שיש לך בעיות פה ושם אבל זה לא עושה אותך ליוצאת מן הכלל!

אני לא אומרת שאני טובה ובסדר עם כולם, אבל זה ממש מפריע לי לראות את זה מהצד,

את יכולה לשים לך שמי שלא קרוב אלייך מספיק מתרחק ממך כי הוא לא רוצה להיפגע, או שאת העצם נמצאת עם האנשים שלא נכונים? את יודעת את התשובות אבל לא אכפת לך.

שתדעי שאת הבן-אדם היחידי שאני מכירה וקורא בבלוג שלי, את מבינה עד כמה זה חשוב?

את תמיד נותנת תירוצים שאת לא יכולה או שאת מנסה, כן בטח רואים כמה את "משתדלת"

ולא אכפת לי אם את תריבי איתי אחרי זה אבל, את צריכה לדעת את האמת.

אתמול שמתי לב שנפלטות לי המון מילים לא רצויות,

אני לא מתכוונת להגיד אותם או שסתם אני אומרת משהו אבל בצעקה,

איך אפשר להספיק לחשוב לפני שאומרים משהו?

זה כלכך קשה...

לפעמים אני פשוט לא מדברת כדי לא לעשות שטות,

והכל חוזר לי בבת אחת.

אני מרגישה שמה שאני כותבת בבלוג זה מילים שנמחקות, בלי משמעות.

הפסקתי לכתוב שירים, ואני לא מצליחה לסיים את הסיפור שלי שכלכך רציתי לפרסם.

כל המוזה הלכה, עם מי עם מה?.

השתנתי, אני לא יודעת במה.

*** אולי את צודקת, אני סנובית.