"אני לא מאמינה שפעם הייתי כל כך מאוהבת בו!"
איזה משפט טיפשי להגיד, טיפשי להחריד. מובן שאני מאמינה... אני זוכרת איך בכיתי כשנשבר לי הלב ממנו, ממש כאילו זה היה אתמול. איך אמרתי לעצמי שאני הולכת להתגבר עליו ולהמשיך הלאה, והייתי בטוחה שהצלחתי עד שבערך חודש מאוחר יותר קפצתי אליו, והרגשתי פרפרים בבטן. וידעתי שאני עדיין מאוהבת בו... אבל אז הגיע החדש. ככה שזה כבר לא היה רלוונטי.
ובכל זאת.
אני בנאדם שמתאהב מאוד בקלות, אבל הוא היה ההתאהבות הכמעט הכי רצינית שלי מאז ומעולם (ולעולמי עולמיהP:). והייתה סיבה לזה, אמנם הידידות שלנו הייתה בכלל לא תקנית- מלאה באהבות חד צדדיות ושברוני לב, אבל הוא היה שם בשבילי. וכ"כ הערכתי אותו, תמיד. הוא היה בנאדם מדהים בעיניי. הוא היה אינטליגנטי, מצחיק, הוא תמיד ידע איך לעזור לי ואיך לעודד אותי. סמכתי עליו, המון. גיליתי לו סוד מסוים לפני שסיפרתי אותו למי שהיה בתקופה ההיא הבנזוג שלי. והוא שמר על הסוד הזה, ותמך בי. אפילו אחרי שהתרחקנו טיפה, ידעתי שהוא שם בשבילי. הוא לא נהג לבוא אליי יותר מדי בבקשת עצה, אבל גם לי לא הייתה שום בעיה, בכל רגע נתון, לרוץ ולתמוך בו אם רק יזדקק לכך.
כצפוי, זה החלק שבו אמור להגיע ה"אבל". אני לא אאכזב אתכם- מובן שיש אבל. תמיד יש אבל.
אבל, הוא השתנה. זה בסדר, אנשים משתנים, ומי אנחנו שנשפוט אותם? אבל הוא נהיה קצת פוץ. הרבה אנשים מתרחקים ממנו והוא לא מבחין בכך. הוא מזלזל באנשים שפעם היו חברים טובים שלו, וזה דוחה בעיניי.
אני חושבת שאם הוא היה רואה אותי יושבת בפינה ובוכה יום אחד, הוא היה בא לנחם אותי, ממש כמו בעבר.
אבל זה לא כמו בעבר- זה שונה. הוא שונה. אני שונה.
אני חושבת שבאמת אהבתי אותו...
תמיד רציתי להקדיש לו את השיר הזה.
And all the roads we had to walk are winding
And all the lights that lead us there are blinding
There are many things that I would like to say to you
But I don't know how
Cause maybe you're gonna be the one who saves me
And after all you're my wonderwall
אבל זה כבר לא יקרה.
חרא. כל מה שאני כותבת בבלוג הזה נשמע כאילו כל מי שסביבי גוסס או משהו-___-
יום טוב:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
