יש בעבודה כ"כ הרבה יותר ממה שרואים על פני השטח.
כואב לי לראות אנשים שמתלוננים על העבודה שלהם (ולצורך העניין- אני מדברת בעיקר על מבוגרים. כואב לי במיוחד לראות בני נוער שמברברים על כמה הם מתים לעבודה לחופש ואח"כ בוכים שלא כיף להם שם. תרביצו להם-.-), כי... טוב, ברור שזה לא יכול להיות תמיד לגמרי לחלוטין ב- 100% סופר מגה אקסטרה לישס כיף ומאגניב. אבל זה העיסוק שאתה בוחר בו פחות או יותר לרוב שנות חייך, אז למה לא לנצל אותו בצורה טובה? למה לא לבחור במשהו שאתה יודע שיעשה לך טוב?
המון תלמידים בוחרים כל שנה במגמת פיסיקה. בואו נגיד ש- 80% מהם, אם לא יותר, לא אוהבים את המקצוע. ואולי גם ש- 70% ככה די מתקשים, לפעמים עד כדי רמה של לבזבז מלא כסף על מורה פרטי או קורסים חיצוניים או מה שזה לא יהיה. אז הנה אתם, בוחרים לעצמכם מקצוע שבשלוש השנים הקרובות תחרשו ת'תחת עליו וגם לא תיהנו מזה יותר מדי. כל זה, בתקווה שתצליחו להתקבל לטכניון וללמוד שם עוד מקצוע טכנולוגי עם שם נורא מתוחכם כמו ביו- משהו, או הנדסת המשהו. ומה אז? תשיגו עבודה במקצוע הזה? אז תרוויחו יפה, סבבה. אבל האם נראה לכם שבשלב כלשהו פשוט תתחילו לאהוב את זה?
אני לא מכלילה. יש הרבה אנשים שאוהבים את כל התחום הטכנולוגי, הריאלי. ומאידך, יש הרבה יותר כאלה שלא אוהבים אותו ובכל זאת מתעקשים ללמוד אותו ולהצליח בו בשביל העתיד שלהם.
קל לי להגיד דברים כאלה בתור מישהי שבחיים שלה לא עבדה חוץ מעבודות קטנות בשביל ההורים,
אבל בחיי שאני לא מבינה את זה. מובן שהפרנסה חשובה אבל... מה קרה לליהנות מהחיים שלכם? מהעבודה שלכם? שכידוע, תופסת חלק לא קטן מהחיים.
הסתכלתי אתמול בדברים ישנים שכתבתי ביומן (אני כ"כ משועממת, בחיי). יש שם משהו מהיום הולדת ה- 14 שלי, על זה שביקשתי מאבא שיקנה לי ________ (הכניסו שם של מוצר לבנות 14 כלשהו), והוא אמר שאם אני לא אלמד _______ (הכניסו שם של מקצוע טכנולוגי כלשהו) בתיכון הוא לא מוכן לקנות לי את זה. ולמרות שנורא אהבתי מתמטיקה בחטיבה, תמיד נטיתי לכיוון ההומני, ככה שמאוד הציק לי מה שהוא אמר.
להורים שלי קשה למצוא עבודה. הם מהנדסי מכונות, יש להם חברה משלהם, שהם פתחו בכוחות עצמם אחרי שהצליחו לקום על הרגליים ולהסתדר בארץ. זה נשמע מעולה, כל הקטע הזה של "עצמאים", אבל מה שקורה בת'כלס זה שהם מבצעים כל מיני שרטוטים ועבודות בשביל אנשים שמזמינים אצלם, וכשלא מזמינים- אין עבודה. עכשיו אמא שלי די עצבנית כי היא נתנה הצעת מחיר למישהו ולא קיבלו אותה כי זה גבוה מדי. ולאבא קרה אותו הדבר.
הוא כל הזמן מטיף לי על איך שאין מצב, לפחות לא בארצנו הקטנה, למצוא עבודה הגונה באחד המקצועות שאני כ"כ אוהבת ולא כוללים בתוכם שום מספר או שרטוט גיאומטרי. ואני חושבת לעצמי, הנה, 2 האנשים האלה אשכרה אוהבים את העבודה שלהם, ועדיין נתקלים בלא מעט קשיים.
אבא כל הזמן מטיף לי ללמוד מקצועות ריאליים כדי שארוויח טוב, אבל אני לא מקשיבה לזה. במקום זה, אני בוחרת להביט בו מהצד, וללמוד ממה שהוא עושה. ללמוד מזה שהוא נשאר במקצוע שלו למרות שפעמים רבות זה לא רווחי בכלל, ללמוד מזה שהוא לא מוותר למרות הכל.
כשאני אהיה סופרת, או עיתונאית, או פסיכולוגית, או מורה, או מתרגמת, או כל דבר אחר שכולל המון מילים וכתיבה בתוכו, ויהיו לי קשיים כספיים, אני אדע מה לעשות.
אני אעשה מה שאבא עשה- לא לוותר.
זה לא משנה מה אתה עושה עם החיים שלך, כל עוד ההנאה שלך גדולה מהכאב שלך, מהסבל שלך. ואם אתה נהנה מהעבודה שלך, ומהחיים שלך, אז פתאום כל הקשיים נראים טיפ טיפה פחות מאיימים.
מה יש? זה בסך הכל כסף.
טוב, נו, רואים שאני לא בנאדם ריאלי. אבל כזו אני, וזו הדרך שבה אני בוחרת לצעוד.
xoxo
*RM*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
