התגובות לפוסט הנ"ל חסומות,
עמכם הסליחה.
קורה.
תתמודדו עם זה.
בחיים ייצא לכם לפגוש הרבה מניאקים, לפחות ככה אתם מגיעים מוכנים כבר מהבית.
כל פעם אני שונאת אותם מחדש. עוד כמה ימים יעבור לי ואני אגיד "אויש נו איזו מתבגרת סתומה ולא עקבית אני, אז בסדר הם מפריעים לי קצת לפעמים אבל אני אוהבת אותם הכי שבעולם, הם המשפחה שלי!!!"
ניחא.
ברור שאני אוהבת אותם. אבל יש לי ברירה אחרת?
הגרוע מכל הוא הצביעות שתוקפת אותי ברגעים אלה.
אני לא הייתי מרשה לבת שלי דבר כזה. כאילו, בסדר, אז אני כבר בת 17 וזה חופש והם ידידים טובים שלי ואני סומכת עליהם וכו' וכו'... אז אני מדמיינת את עצמי בתור אמא לבת 17 גמדונת אדמונית כזו, ומה יעבור לי בראש באותו רגע?
-היא רק בת 17.
-החופש נגמר, היא צריכה להשקיע בפסיכומטרי עכשיו.
-בת אחת ושבעה בנים? זה מסוכן!
ועוד הרבה שיט אחר שעובר לאמהות רוסיות בראש. מי מבין אותן (חוץ מאמהות רוסיות אחרות. ואנשים אמפטיים מדי).
אני יודעת שתמיד אומרים שבסוף כולם יוצאים כמו ההורים שלהם, אבל אני נשבעת בכל היקר לי שאני איאבק בכל כוחי בעצמי בשביל לא להתנהג כמו ההורים שלי עם הילדים שלי.
כמה שאני כועסת עליהם, הפעם אני יכולה להבין למה היא סירבה. אבל, יש להיות הורה טוב ודאגן, ויש להיות הורה רוסי. ונחשו מה מהשניים מתאים לתרחיש הנ"ל.
ובואו נלך לרגע על האפשרות המאוד קיצונית ולא ריאלית שאמא יותר מדי פרנואידית לגביה: כל הידידים הטובים שלי יחליטו לנצל אותי מינית באופן פתאומי וייאנסו אותי באמצע הכנרת לעיני כולם.
כשאני אחזור הביתה מצולקת, מאוכזבת, וכאובה...
מה זה בת'כלס בהשוואה לצלקות, האכזבות והכאבים שזכיתי להם במקום הזה?
אני תוהה אם אני באמת עד כדי כך כועסת על אמא, או שאני פשוט קצת כועסת על אמא ומקרינה עליה את הכעס על אבא.
כי הוא כל כך אנטי. הוא מהאנשים האלה שפשוט יבואו ויגידו לך בפרצוף את כל מה שהם חושבים עלייך.
שאת מתלבשת כמו זונה אפילו אם זו רק תחפושת לפורים ואת בכלל אמורה להיות פקאצה (>.<),
שאת לא לומדת מספיק אפילו שאת קורעת ת'תחת יותר מכולם,
שאת מבקשת יותר מדי אפילו ש... כאילו, אין לי בכלל מה להגיב על זה,
ש"אנחנו עושים ככה וככה כי אנחנו לא מאמינים לך".
אבל זה בסדר, כי שיקרתי. שיקרתי ובגדול, ואפילו בצורה ממש מפגרת- רואים שאני גרועה בזה.
אני משקרת רק להם. רק קצת. ואני יודעת שזה דוחה ולא מוסרי, אבל פאק איט... יש נושאים מסוימים שאנחנו פשוט בחיים לא נגיע להסכמה עליהם, ובלי לשקר להם לא הייתי מספיקה לעשות הרבה דברים שרציתי ב- 17 שנות חיי.
אז הנה האמת, יקיריי:
בשנתיים האחרונות הספקתי
אה, חכו רגע. שכחתי שזה לא בלוג פרטי. תמשיכו הלאהB-|
אז כן. אני אוהבת אתכם.
וכן. הייתי מקריבה את חיי בשבילכם בלי לחשוב בכלל, אם לא הייתה ברירה אחרת.
אבל כן, אני סובלת מרוב שהותי פה. והלוואי שתשעת החודשים הקרובים יעברו ממש מהר וז אני אוכל לעשות מה שבא לי בלי שהם-
אויש נו. על מי אני עובדת.
לפעמים פשוט אין לי כוח להילחם יותר, אתם יודעים?
love you. and hate you perpetually<3
xoxo
*RM, til the end of the battle*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
