את מגיעה לתחנה. מביטה סביב. לא הכי מכירה את האיזור.
העיקר שמצאת את התחנה בשלום. לקח לך די הרבה זמן.
יותר מדי.
אתה כבר יושב שם. מחכה. לידך, חייל חסר סבלנות.
את יותר מדי אנרגטית בשביל לשבת. שולפת את הפלאפון מהתיק, מביטה בשעה.
מחשיך.
מגניבה מבטים אליו פה ושם.
אתה לא שם לב. מטופף באצבעותייך על הג'ינס המרוט, איפה האוטובוס המזדיין?!
את תוהה לאן הוא צריך להגיע. מסתכלת על השיער שלו. ווהו, איזה שיער. נמסה מבפנים.
אין לך כוח לשבת יותר. אתה קם ומתמתח קצת. הנייד מצלצל, אתה מיד עונה.
הקול שלו כ"כ חלש שאת בקושי שומעת. אבל ווהו, איזה קול...
עכשיו את זו שיושבת על הספסל, ריק זה מכבר. החייל הלך. רק שניכם שם, לבד, מחכים.
מאחר.
מרחוק, את רואה אור מתקרב לכיוונך. אתה מתקדם קצת ימינה, שחלילה הנהג לא יפספס אותך ואת הכרטיסיה החצי מנוקבת.
את מתרוממת במהירות ובוחנת את מספר האוטובוס. לא מוכר. אכזבה קלה מציפה אותך מבפנים.
לרגע את שוקלת לעלות בעקבותיו, אבל... אולי עדיף שלא. זה יהיה קצת בלתי שפוי, הלא כן?
אתה קופץ אל תוך האוטובוס, שמיד נסגר, ומישיר מבט ראשון ואחרון לאותה בחורה לא מוכרת שבילתה איתך את 9 הדק' האחרונות.
לרגע את זוכה לראות את הפנים שלו. ממש לרגע קצרצר. אבל ווהו, איזה פנים!
את מתחילה לתהות על טיב ההזדמנות שפוספסה.
לכי תדעי, אולי בכלל יש לו חברה...
540 השניות הכי מוזרות שעברתי בחיי.
למה אין חתיכים בקו 12?! בוהו.
xoxo
*RM*
you foolish little girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
