[התסלחו לי? יש לי מבחן על חומר של שנתיים בעוד 5 ימים ואני בעיכוב רציני]
[8 פרקים. זה הפרק השני שלי!!!]
איך שלא יהיה, זה דווקא די מעניין. אז סבביP:
והפוסט הבא מוקדש לנופר, כי גם היא לומדת את זה, ולרזי, כי הוא הכין לי בובת וודו מאגניבה
יאללה, זזנו
זו אחת משלוש התיאוריות שלמדנו בנוגע להתפתחות האישיות של האדם.
אריקסון היה תלמיד של פרויד ורואה את עצמו פרוידיאני למרות שהתיאוריות של שניהם שונות למדי (איזו בגידה במנטור, צק צק צק><).
התיאוריה שלו שייכת לזרם פסיכולוגיית האני , שמשמעותה היא שתפקיד האני הוא לא רק לענות על הצרכים של הסתמי אלא שהוא עומד גם בפני עצמו, כישות עצמאית.
התיאוריה הזו הינה תיאוריה פסיכוסוציאלית -> מראה את הקשר בין התפתחות האישיות לקשרי הפרט עם סביבתו. בכל שלב בתיאוריה מתווסף לפרט רכיב אישיותי מסוים, חיובי או שלילי, ובסוף חייו מתהווה פאזל של כל החלקים שאסף לעצמו במהלך החיים.
הבדלים בין פרויד לאריקסון
נתחיל עם העובדה הברורה מאליו, פרויד סקסי. אריקסון סתם זקן חאמוד.
1. בתיאוריה של פרויד יש 5 שלבים, אצל אריקסון יש 8. חפרני.
2. פרויד מיקד כל שלב באיזור ארוגני (איזור הגורם לסיפוק גופני מיני), אריקסון לעומתו חילק את השלבים לפי יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו.
3. לפי התיאוריה של פרויד, מבחינת ההתפתחות נער בן 15 הוא בדיוק כמו בחור בן 25 או מבוגר בן 55. למה? כי לכולם אותו איזור ארוגני.
[נראה אתכם מנחשים מהו!]
אריקסון לא מסכים עם זה, ועפ"י התיאוריה שלו קיימים הבדלים משמעותיים בין השלושה.
4. אצל אריקסון יש משהו שאצל פרויד אין (טאם טאם טאם?
)- כל שלב מאופיין במשבר או קונפליקט כלשהו. ולא באיזור ארוגני. די להיות חולה מין, זיגמונדB-|
המשותף בין פרויד לאריקסון
1. שניהם מאמינים שכל שלב נחשב לתקופה מכריעה. כלומר, בכל שלב בתיאוריות שלהם האדם לומד משהו שאם הוא לא הצליח ללמוד בשלב הזה יהיה לו ממש קשה להשלים את זה בהמשך חייו וסביר להניח שלא יצליח. זה כמו מלט שחורטים עליו צורות בקלות כל עוד הוא רך, אבל ברגע שהוא מתקשה כבר ממש קשה לחרוט עוד ולשנות את מה שכבר חרוט.
2. שניהם מסכימים עם קיום התופעות של קיבעון וסיגה. קיבעון- פיקסציה, כשאתה נתקע בשלב מסוים בהתפתחות כי לא הצלחת לפתור את הקונפליקט. נסיגה- רגרסיה, כשמתעוררת בך חרדה ואתה לא יודע איך להתמוד איתה אז אתה חוזר לשלב קודם, כי שם היה לך טוב.
חפרתי! א הכירו את תש"א (תיאוריה של אריקסון / שנת תש"ע באיות שגוי):
שלב ראשון- אמון לעומת חשד
[עד גיל שנה]
יחס האם לתינוק הוא שיקבע אם הוא יהיה בעל אמון או חשדן כלפי העולם שסביבו.
אם שתתייחס אליו בחום ואהבה ותעניק לו טיפול הולם -> ייווצר אצלו אמון בה ואותו הוא ישליך כלפי אחרים.
אם שתדחה את תינוקה ולא תטפל בו באופן סדיר -> ייווצר בו חשד שילווה אותו לשארית חייו.
כמובן שטוב להיות מעט חשדן ועל האם לא לספק את צורכי התינוק מיידית כל הזמן. תינוק שרכש אמון באמו יאפשר לה להתרחק ממנו קצת כי הוא מאמין שהיא תשוב לזרועותיו (הווו). בעצם מה שקורה הוא שאם האמא פעם בא לה להאכיל את התינוק, פעם בא לה לעשות לה שעווה (אמא רעה
)... התינוק לא חי בשגרה והוא לא יכול לחזות את העתיד לקרות. נוצרת עבורו סביבה לא בטוחה ולכן הוא הופך לחשדן.
***זו האמא בהנחה שהיא הדמות המטפלת בו. באותה מידה זו יכולה להיות הסבתא, הדודה והאבא.
שלב שני- אוטונומיה לעומת בושה
[גיל: 2 - 3]
הילד מתחיל לפתח כישורים מוטוריים ולשלוט בתנועותיו. הוא מתחיל לעשות דברים בעצמו וכך מפתח תחושת אוטונומיה, עצמאות, ורוצה לעשות הכל לבד ("לבדדדד!"). הוא מפתח תחושת מסוגלות עצמית. איפה הקונפךיקט? בין לעשות הכל לבד, לספק ביכולת שלך, או בושה כשמגבילים אותך, או עונשים על התנהגות עצמאית כלשהי, או כישלון (ס'כישלון אתה. ילד רע.). אם זה עובר בשלום הוא ירכוש את תחושת האוטונומיה.
אם לא- באסה! מה שהוא כן ירכוש זה ספק ובושה, חמודיזים שכמותם.
ספק- אי אמונה ביכולת שלי לעשות את זה לבד
בושה- התחושה שנלווה כשאני נכשל במשהו
חוויות חיוביות יותר -> הקונפליקט ייפתר כמו שצריך והילד יהפוך לעצמאי. פויה, עכשיו הוא יילך ויצית בניינים.
[אני כבר לא טורחת להשתמש בשלט הציניות, אז ברצינות עכשיו- כן, אני מאוד לא מסמפטת ילדיםP:]
שלב שלישי- יוזמה לעומת אשמה
[גיל: 4 - 6]
מכירים את הקטע הזה שילדים באים אליכם ושואלים למה למה למה על כל פיפס קטן?
אהא. אז בשלב הזה ילדים מתחילים לגלות סקרנות כלפי העולם שסביבם. זה מתבטא בכל מיני יוזמות שהם מפעילים על הסביבה בשביל לחקור אותה. כמו למשל: לפרק את הפלזמה. יופי דני, לך לפינה><"
כחלק מהתהליך הם גם מגלים התעניינות מינית המתבטאת בשאלות מביכות כגון "אמא, איך נולדים תינוקות?! ואל תעבדי עליי עם החסידה, ביץ'". אבל אריקסון ייחס את הסקרנות המינית לסקרנות הכללית שלהם (בניגוד לפרויד, מר "את נמשכת לאבא שלך!"). כמו שהם ממשיכים לחקור משהו שמעניין אותם בסביבה שלהם, אז... כנ"ל לגבי איברי המין שלהם. מלבב.
בנוסף לכך, במסגרת של הגן הילדים משחקים. המשחק מאפשר להם להפעיל יוזמות שונות וזו מעין הכנה ליוזמות של המבוגרים.
הורה שיעודד את ילדו ליוזמות נוספות ירוויח ילד עם ערך עצמי, סקרן, פתוח ויוזם!
לעומת זאת, הורה שיטיל יותר מדי מגבלות על הילד יקבל ילד עם מצפון ממש קודח ומלא רגשות אשמה.
למשל, כשלילד יהיה תסביך אדיפוס והוא ירצה להתמזמז עם אמא שלו, הוא ירגיש נורא אשם.
שלב רביעי- חריצות לעומת נחיתות
[גיל: 6 - 12]
אז הנה הילד שלנו גדל והלך לבי"ס יסודי. חכה חכה שתגיע לבגרות במתמטיקה
בתקופה זו הילד מתחיל לקבל מטלות, לקחת אחריות ולהתפתח יותר. אם יצליח הוא ירגיש שהוא שווה משהו, הערך העצמי שלו יעלה. אם ייכשל, לעומת זאת, הוא ירגיש דימוי עצמי נמוך ונחיתות. הוא לא ירצה לעשות כל מיני פעילויות או שיעשה אותן ללא תחושה היצירה שנלווית להן (או.. שהוא פשוט לא נהנה מזה?><). למרות שעולמו של הילד כבר רחב יותר ומכיל מדריכים בתנועות נוער, מורים וחברים, ההורים ממשיכים להוות חלק משמעותי בו. למשל, שלחו את הילד לקנות מצרכים בסופר.
נגיד שהכל נשבר לו, נשפך לו, הוא לא ביקש עודף וכמעט נדרס בדרך חזרה. אז טוב, הוא כישלוןP:
הורה שיגיד לו את זה יוריד לו את הערך העצמי ויגרום לו לחוש נחיתות, לעומת זאת הורה שיעודד אותו ויגיד לו שיהיו לו עוד הזדמנויות להשתפר, לא ייפגע ערכו העצמי.
בקיצור, הסביבה נורא משפיעה על הדימוי העצמי שלנו (למרות שלא צריך ללמוד פסיכולוגיה 3 שנים בשביל לדעת את זה).
שלב חמישי- זהות לעומת טשטוש זהות
[גיל: ההתבגרות. 13 - 19 כזה]
ולחשוב שבעוד שנתיים אנחנו כבר לא נהיה בשלב הזה>< זקנים אנחנו, איכס.
אז המתבגר מתחיל לחפש את הייחוד שלו וכבר לא רוצה להיות כמו כולם כמו פעם. אם הוא עבר את המשברים הקודמים בשלום הוא צריך להיות בנאדם עם אמון בעצמו ובסביבה ועם ביטחון עצמי. בזהות הכוונה ליכולת של הפרט להעריך את עצמו ואת תכונותיו ואת חולשותיו, לקבל אותם ולעת איך הוא הולך לטפל בהם.
הדמות המרכזית- החברים, שעוזרים לענות על השאלה "מי אני". בגלל שהמתבגר מאוד מחשיב את התדמית שמייחסים לו ואת הפידבק שהחברים שלו נותנים לו, הרבה פעמים הוא מתנהג כמו כולם. האירוניה- בשביל לדעת במה אני מיוחד, אני צריך להתנהג כמו כולם. פיף.
דרף נוספת לגלות את הזהות שלו- התנסויות, כשהמתבגר נוטל על עצמו תפקידים שונים הוא מתנה בכל מיני דברים. ככה הוא גם מפתח עם הזמן זהות מקצועית (במה אני רוצה לעסוק, מה ללמוד בהמשך). בדומה לשלב השני, גם כאן הפרט רוכש לעצמו עצמאות ומתנתק מהוריו אך כאן היציאה מהתלות היא הרבה יותר גדולה, וההתרחקות היא פיסית, מעשית ונפשית. עלולה להיווצר מרידה כשלהורה קשה להרפות מהילד שלו. גם המתבגר בדר"כ חושש מכך, וכך נוצר אצלו קונפליקט בין העצמאות לתלות.
מי שגיבש לעצמו זהות יוכל להתחייב לדברים שונים כמו לימודים או מערכת יחסים.
מי שלא גיבש זהות מרגיש בלבול תפקידים וספק עצמי, דבר שנקרא טשטוש עצמי (אין מצב!O_O). הוא לא יודע לאן פניו מועדות. כתוצאה מכך יכול להיות מאוד חטטן לדעת הסביבה עליו או לחלופין להיות ממש אדיש לזה (חח, מארסו3>).
שלב שישי- אינטימיות לעומת בדידות
[גיל: 20 - 30]
האדם מתחיל לבנות קשרים זוגיים.
אינטימיות = קשר רגשי קבוע עם בנאדם אחר, הכולל מחויבות ולעיתים גם פשרות משמעותיות. קשר אינטימי מוביל ליחסי אהבה, מין, אחריות וחיי שיתוף.
התנאי ההכרחי ליצירת קשר אינטימי- זהות עצמית! לפני שנדע מי "אנחנו" צריך לדעת מי "אני" (עמוק?). אז בנאדם בלי זהות ממש יתקשה ליצור קשר כזה, זה יכול אפילו להזיק לו כי הוא עלול ,ללכת לאיבוד, בזוגיות (.___.). כמובן שאם לא פתרת כראוי את הקונפליקטים הקודמים, גם אז תתקשה בשלב הזה. למשל, אם אין לך אמון בזולת, איך תוכל לבנות מערכת יחסים בריאה?
בהנחה שלשני השותפים יש זהות אישית, הם יכולים ליצור זהות משותפת מבלי לפחד לאבד את זהותם. בשביל ליצור אינטימיות נרשת מלבד הזהות האישית גם בגרות מסוימת, שמתבטאת ביכולת להתפשר ולהתחייב. האינטימיות מרחיבה את האני הפרטי ויוצרת תחושת חום וביטחון. מי שחסרים לו המאפיינים החיוביים שאמורים היו להירכש קודם לכן, לא יצליח ליצור אינטימיות חד וחלק. בצד החיובי? יש לכם בדידות במקום זה וכנראה תהיו חרא הורים! בצד השלילי? אה, אופס.
שלב שביעי- פוריות לעומת קיפאון
[גיל: 30 - 50]
אחרי הנישואים הבנאדם מתחיל ליצור בכל מיני תחומים. הוא מטפל בילדים, עובד, מתמיד בקשר הזוגי.
אם הוא מצליח בכל המחויבויות האלו הוא ירגיש סיפוק ותחושת פוריות = יצרנות. אם הוא נכשל, הוא ירגיש קיפאון, משמע עצירת ההתפתחות. הוא יעה הכל מותך שגרה ולא מתוך הרגשת יצירה והתקדמות, בדומה לתחושת הנחיתות בשלב 4.
שלב שמיני- שלמות לעומת ייאוש
[גיל: 50 עד המוות]
עכשיו אתה זקן, ויש לך שתי אפשרויות.
האחת, להסתכל על החיים שלך מנקודת מבט של "עשיתי כל מה שרציתי, מיציתי, אני מסופק, אני מלא נחת, היו לי חיים טובים", להרגיש שלמות.
והשנייה, להסתכל בעצב על החיים שלך ולהרגיש שסתם בזבזת את הזמן שלך, להרגיש מרירות שאריקסון קורא לה ייאוש.
במצב כזה הבנאם עלול לסגת לשלב מוקדם יותר בהתפתחות, לתלות ילדותית.
הביקורת על אריקסון
1. בדומה לפרויד (הם אף פעם לא לומדים מהטעויותP:), אריקסון ביסס את התיאוריה שלו על סמך עבודה קלינית עם מתבגרים וילדים ומחקרים בילדים אינדיאניים, ולא בילדים, מבוגרים ונערים נורמליים.
2. הוא לא ערך מחקרים אמפיריים לאישוש התיאוריה. היו כמה ממשיכים שלו שניסו להוכיח את זה במחקרים שכאלה אבל לא ממש סיפקו את הסחורה.
Well, you gotta love Erikson
אז מסתבר שזה ממש מטופש וחסר תועלת לחיות בהתאם לציפיות של אחרים, ולהשוות את עצמך לאחרים.
טוב לדעת.
רות סוף.
*RM*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
