"קנון טען שהשינויים הפיזיולוגיים המתרחשים באורגניזם במצב לחץ נועדו להכשיר אותו לאחת משתי תגובות אפשריות- להילחם או לברוח."
*
אני לא מתמודדת. אני לא יודעת להילחם במה שמפחיד אותי, אני מודה, אני פחדנית.
באופן מגוחך למדי, קל לי יותר להילחם כשאני בחזית לבדי, כשאני נלחמת מול עצמי. כשאני צריכה להשיג מטרה כלשהי וזה רק עניין של להצליח לעבור את זה, בכוחות עצמי. קשה לי יותר להילחם נגד הסביבה, אולי בעצם גם עם הסביבה. אני טוענת ללא הפסק שאני פייטרית, שאני לא מוותרת.
זה לא נכון. אני משקרת.
אבל זה בסדר, לברוח, לפעמים, אם אתה ממש בטוח שהסכנה מתקרבת לכיוונך. לא? יש דברים שנשגבים מכוחנו הנפשי והפיזי להתמודד עימם.
אז זה לא פחדני. זה אמיתי, זה אנושי לגמרי, ואין מה להצטער על זה.
פחדני זה לברוח לפני שהסכנה הגיעה.
אני לא אמיצה. אני לא שופעת ביטחון והערכה עצמית, אני לא רואה בעצמי חזקה הרבה יותר מאנשים אחרים.
מה, אז אני רצה בגשם זלעפות? אז אני אומרת למורה שלי שטות מטופשת שהוא לא יבין כי התערבו איתי שלא אצליח לעשות זאת? אז אני קמה באמצע הקריון בערב שישי ומתחילה לשיר שירים מ"כמעט מלאכים"?
זה לא עושה אותי אמיצה. זה לא הופך אותי לבעלת ביטחון. אז אני מתמודדת עם דברים באמצעות הצחוק, אז אני מרשה לעצמי לצחוק על פחות או יותר הכל כי אני לא רואה טעם לחיים בלי החיוך והצחוק, אז מה. אני לא אמיצה, כי אני זו שבורחת במקום להילחם.
כשהגיליוטינה מתקרבת, אני בורחת, שחלילה לא תערוף את ראשי. אבל אני בורחת גם כשהיא לא מתקרבת, ורק נדמה לי שאולי כן, אפילו אם הדמיון הזה לא מבוסס על שום דבר מציאותי. כי אני פוחדת. בחיי, שאני כזו פחדנית. אני לא מסוגלת להישאר עד הסוף.
אני לא מסוגלת להתחייב, לאף אחד, לשום דבר, כי אני פוחדת שתעזבו אותי מתישהו, ויכאב לי כל כך, ואני חייבת למנוע את הכאב הזה,
אז אני פשוט אלך ראשונה.
כן, זה מטופש, אני יודעת, בגלל זה אני תמיד עוצרת את עצמי וחושבת פעמיים לפני שאני ממהרת לעזוב, חושבת אם זה באמת מוצדק ואולי יש סיכוי קלוש שרק דמיינתי את המערפת מתקרבת אליי, ובעצם הכל בסדר.
אז אני לא עוזבת, בינתיים, אבל הפחד נשאר, ומלווה אותי, כל הדרך,
עד לנקודת הפרידה.
קר לי ברגליים, תדליק ת'מנורה בקיר.
xoxo
*RM*
נ.ב.
תודה על התגובות בפוסט הקודם. באמת עודדתם אותי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
