ווהו, פוסט ראשון וכל זה! תרועות, מישהו?
טוב, רציני עכשיו- מה עושים עם החרא הזה? התנחלתי אצל ידיד טוב לא מזמן והוא אמר לי משהו בסגנון "אם את כל כך אוהבת לכתוב, למה את לא פותחת בלוג?". יומיים מאוחר יותר היה לי משעמם, אז פתחתי בלוג. כמה מיינסטרימי מצידי...
-הערת ביניים: אני אוכל עכשיו שניצל שהכנתי במיקרו, כמו תמיד, רק שהפעם כנראה לא חיממתי אותו מספיק כי זה פאקינג קר. אולי אני צריכה לחזור למיקרו ולחמם אותו שוב? נה, למי יש כוח-
עליי לציין שאין לי הסטוריה טובה עם ישראבלוג, או עם בלוג מכל סוג שהוא בכללי.
ב- 4 השנים האחרונות יצא לי לפתוח 9 בלוגים, לא פחות ולא יותר (כמדומני. יש סיכוי שטעיתי בספירה אי שם באמצע כיתה ט'), והכי ארוך שאחד מהם שרד היה 3 פוסטים- וגם זה נעשה בכפייה, תודה עידו-.-
אני לא יודעת מה הבעיה המזדיינת שלי, פעם בכמה זמן אני נתקפת דחף לפתוח בלוג יפה וססגוני, משקיעה בו חצי שעה מחיי וחוזרת לשיעורים בטריגונומטריה או משהו~,~
ואני אוהבת לכתוב. באמת, אני כל כך כל כך אוהבת את זה. אני חושבת שאחרי החברים שלי ומוסיקה, כתיבה היא הדבר שאני אוהבת הכי בעולם (ואל תמהרו לתקוף אותי עם שאלות בסגנון "מה זה סדר העדיפויות הזה, מה עם המשפחה?!" יש לי משפחה רוסיה. זה די אומר הכל.). למען האמת, יש לי יומן אישי מאז... מתי התחיל הקקי הזה? סוף כיתה ז', אני חושבת. והוא כולו בקבצי wordpad במחשב (ויסלחו לי מעריצי הוורד). אני אוהבת לפעמים כשמשעמם לי לפתוח קבצים ישנים ולצחוק על כמה שהייתי מפגרת אז.
אני עדיין מפגרת, אבל אני רוצה להאמין שקצת פחותO.O
אני לא יודעת מה הפואנטה בבלוג הזה אם אני כ"כ חופרת ביומן ההוא. בגלל זה תמיד כשאמרו לי לפתוח בלוג צחקתי לאנשים בפרצוף. אבל... לא יודעת. השנה התחלתי להיכנס ממש חזק לקטע הזה של הכתיבה. וזה נחמד. אני אוהבת לשבת איפה שהוא עם חברים ופתאום לחטוף השראה מטורפת ולהתחיל לכתוב, ומאוחר יותר להסתכל על זה ולחשוב שזה אשכרה יצא לא רע.
הצבתי לעצמי מטרה לסיים ספר עד תום החופש. אני לא חושבת שאני אספיק לעשות את זה בהתחשב בעובדה שבת'כלס, אין לי חופש (פסיכומטרי מזדיין*.*), אבל בקטנה. גם חצי ספר יספק אותי לעת עתה^___^
הייתי אצל האקס לפני כמה שבועות, כשהוא עוד לא היה האקס.
סיפרתי לו על הספר והוא תקע לי משפט כזה של "אה, את עדיין עובדת על הדבר הזה??"
אוך, כמה שרציתי להרביץ לו באותו רגע. אולי יום אחד כשאני ממש אתעצבן עליו אני אעשה פוסט שנאת אקסים שכל בנות העולם יוכלו להזדהות איתו. היפ היפ הוריי!!!
לא להאמין, זה התחיל מפוסט שניצל קר והסתיים עם אקסים מזלזלים. איך הגעתי מפה לשם, אני לא יודעת, אבל בקטנה.
אני מניחה שאסיים עם ציטוט משיר, כי, טוב, בא לי.
זה השיר “Smile” של מייקל ג'קסון. ולא, לפני שתתנפלו עליי עם אלות בייסבול במכות קשות ומכאיבות עד זוב דם, לא התחלתי לשמוע אותו רק אחרי שהוא מת (למרות שאת השיר הזה ספציפית גיליתי רק היום. הוא מקסים.)
That's the time you must keep on trying
Smile, what's the use of crying
You'll find that life is still worthwhile
If you just smile
***סוף פוסט ראשון***
נ.ב.
אם מישהו אשכרה קורא את זה, בבקשה אל תתחילו דיון סוער על ההייפ הזה סביב מותו של מייקל ג'קסון בתגובות. אם אני ארצה לדבר על זה אני אקדיש פוסט לעניין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
