Stupid Altruism

יש בעבודה כ"כ הרבה יותר ממה שרואים על פני השטח.

כואב לי לראות אנשים שמתלוננים על העבודה שלהם (ולצורך העניין- אני מדברת בעיקר על מבוגרים. כואב לי במיוחד לראות בני נוער שמברברים על כמה הם מתים לעבודה לחופש ואח"כ בוכים שלא כיף להם שם. תרביצו להם-.-), כי... טוב, ברור שזה לא יכול להיות תמיד לגמרי לחלוטין ב- 100% סופר מגה אקסטרה לישס כיף ומאגניב. אבל זה העיסוק שאתה בוחר בו פחות או יותר לרוב שנות חייך, אז למה לא לנצל אותו בצורה טובה? למה לא לבחור במשהו שאתה יודע שיעשה לך טוב?

המון תלמידים בוחרים כל שנה במגמת פיסיקה. בואו נגיד ש- 80% מהם, אם לא יותר, לא אוהבים את המקצוע. ואולי גם ש- 70% ככה די מתקשים, לפעמים עד כדי רמה של לבזבז מלא כסף על מורה פרטי או קורסים חיצוניים או מה שזה לא יהיה. אז הנה אתם, בוחרים לעצמכם מקצוע שבשלוש השנים הקרובות תחרשו ת'תחת עליו וגם לא תיהנו מזה יותר מדי. כל זה, בתקווה שתצליחו להתקבל לטכניון וללמוד שם עוד מקצוע טכנולוגי עם שם נורא מתוחכם כמו ביו- משהו, או הנדסת המשהו. ומה אז? תשיגו עבודה במקצוע הזה? אז תרוויחו יפה, סבבה. אבל האם נראה לכם שבשלב כלשהו פשוט תתחילו לאהוב את זה?

אני לא מכלילה. יש הרבה אנשים שאוהבים את כל התחום הטכנולוגי, הריאלי. ומאידך, יש הרבה יותר כאלה שלא אוהבים אותו ובכל זאת מתעקשים ללמוד אותו ולהצליח בו בשביל העתיד שלהם.

קל לי להגיד דברים כאלה בתור מישהי שבחיים שלה לא עבדה חוץ מעבודות קטנות בשביל ההורים,

אבל בחיי שאני לא מבינה את זה. מובן שהפרנסה חשובה אבל... מה קרה לליהנות מהחיים שלכם? מהעבודה שלכם? שכידוע, תופסת חלק לא קטן מהחיים.

הסתכלתי אתמול בדברים ישנים שכתבתי ביומן (אני כ"כ משועממת, בחיי). יש שם משהו מהיום הולדת ה- 14 שלי, על זה שביקשתי מאבא שיקנה לי ________ (הכניסו שם של מוצר לבנות 14 כלשהו), והוא אמר שאם אני לא אלמד _______ (הכניסו שם של מקצוע טכנולוגי כלשהו) בתיכון הוא לא מוכן לקנות לי את זה. ולמרות שנורא אהבתי מתמטיקה בחטיבה, תמיד נטיתי לכיוון ההומני, ככה שמאוד הציק לי מה שהוא אמר.

להורים שלי קשה למצוא עבודה. הם מהנדסי מכונות, יש להם חברה משלהם, שהם פתחו בכוחות עצמם אחרי שהצליחו לקום על הרגליים ולהסתדר בארץ. זה נשמע מעולה, כל הקטע הזה של "עצמאים", אבל מה שקורה בת'כלס זה שהם מבצעים כל מיני שרטוטים ועבודות בשביל אנשים שמזמינים אצלם, וכשלא מזמינים- אין עבודה. עכשיו אמא שלי די עצבנית כי היא נתנה הצעת מחיר למישהו ולא קיבלו אותה כי זה גבוה מדי. ולאבא קרה אותו הדבר.

הוא כל הזמן מטיף לי על איך שאין מצב, לפחות לא בארצנו הקטנה, למצוא עבודה הגונה באחד המקצועות שאני כ"כ אוהבת ולא כוללים בתוכם שום מספר או שרטוט גיאומטרי. ואני חושבת לעצמי, הנה, 2 האנשים האלה אשכרה אוהבים את העבודה שלהם, ועדיין נתקלים בלא מעט קשיים.

אבא כל הזמן מטיף לי ללמוד מקצועות ריאליים כדי שארוויח טוב, אבל אני לא מקשיבה לזה. במקום זה, אני בוחרת להביט בו מהצד, וללמוד ממה שהוא עושה. ללמוד מזה שהוא נשאר במקצוע שלו למרות שפעמים רבות זה לא רווחי בכלל, ללמוד מזה שהוא לא מוותר למרות הכל.

כשאני אהיה סופרת, או עיתונאית, או פסיכולוגית, או מורה, או מתרגמת, או כל דבר אחר שכולל המון מילים וכתיבה בתוכו, ויהיו לי קשיים כספיים, אני אדע מה לעשות.

אני אעשה מה שאבא עשה- לא לוותר.

זה לא משנה מה אתה עושה עם החיים שלך, כל עוד ההנאה שלך גדולה מהכאב שלך, מהסבל שלך. ואם אתה נהנה מהעבודה שלך, ומהחיים שלך, אז פתאום כל הקשיים נראים טיפ טיפה פחות מאיימים.

מה יש? זה בסך הכל כסף.

טוב, נו, רואים שאני לא בנאדם ריאלי. אבל כזו אני, וזו הדרך שבה אני בוחרת לצעוד.

xoxo

*RM*

בוקר טוב יקיריי!^___^

קודם כל, ILSI הם ראשי תיבות של:

International Leadership Seminar in Israel

כלומר: סמינר מנהיגות בינלאומי בישראל. זה מחנה שמאורגן בשיתוף של צמר"ת (ארגון נוער מושי מושלם3>) ו- BBYO (שזה פחות או יותר כמו צמר"ת, רק אמריקאי וגדול יותרP:). המחנה הזה מתקיים באכסנייה בהוד השרון (עם מעבר לאכסניות אחרות פה ושם), כאשר משתתפים בו חניכים מ- 2 הארגונים, כלומר אמריקאים וישראלים. הבעיה היא שרוב החניכים שלנו לא מעוניינים לצאת לזה כי זה לא בחו"ל-___- ככה שהשנה היינו (כרגיל...) 50 ומשהו אמריקאים ו- 3 ישראלים. המחנה נמשך מה- 6 ליולי עד ה- 26, אבל בגלל המועד ב' במתמטיקה אני וחברה שלי (שנכנה אותה בובו אפילו שהיא תשנא אותי על זה) הצטרפנו רק ב- 15. ידיד שלנו הגיע למחנה כבר מהיום הראשון ככה שקצת חששנו מאיך נתחבר לאנשים אם נגיע לשם 10 ימים אחרי כולם.

אבל, למרבה ההפתעה כולם היו ממש נחמדים. ברגע שנכנסו לאכסנייה התחילו לרוץ אלינו אמריקאיות שונות ולהציג את עצמן בהתלהבות יתר. כשהסתכלתי על האמריקאים מהצד, היה לי ברור שהם יותר מחוברים אחד לשני מאשר אל שתינו, אבל אני מניחה שבהתחשב בעובדה שהגענו כ"כ בדיליי המצב שלנו היה די מעולה.

אז הנה לכם, קוראים יקרים שעומדים לסבול מפוסט מאוד מאוד ארוך (מאוד!),

נעים להכיר

תמיד כששלושתנו, בני ישראל המקודשים, רצינו לדבר על האמריקאים, עשינו את זה בשימוש בשמות קוד, כדי שלא יקלטו את השמות של עצמם^___^ אז הנה כמה מהם:

*אחד המדריכים שלא נציין את שמו ליתר ביטחון כי הוא ישראלי- הוא היה מאוד נחמד! ואז ביום הרביעי בערך היה לנו Hike (טיול רגלי). אני ובובו סבלנו מכאבים קשים! קשים ביותר! אז שאלנו אותו אם זה קשה. הוא טען שזה קל ביותר ולא צריך אפילו להשתמש בידיים לאורך המסלול.

מאז אותו יום, עשינו "טפו" כל פעם שהזכרנו את שמו^^

*קיוטי גיקי- חנוני חמודי. כן, זה עבד יותר טוב באנגלית. נדלקתי עליו בתחילת המחנה ולא עשיתי כלום כי שמעתי שהוא תפוס. מאוחר יותר גיליתי שהוא פנוי, אבל באותו ערב הוא בדיוק "נתפס". אח"כ ראיתי אותו מתחרמן עם כולן מול הפרצוף שלי.

בקיצור, אל תסמכו על שמועות><

*חפרני- בחור שהתיידדתי איתו ביום הראשון. הוא היה ממש נחמד אבל הסתבר שרצה יותר מידידות:$ ניסיתי לרמוז לו שאין לי שום דבר אליו והוא לא הבין, אז בסוף פשוט המצאתי לעצמי חבר דמיוניXD

*דנונה זכר / דנונה נקבה- 2 בולגרים שהיו איתנו. הם קיבלו את הכינויים הנ"ל כיוון שאכלו המון המון יוגורטP:. שניהם היו מאוד ביישנים, הזכר במיוחד-___- קצת נדלקתי עליו אבל לא היה לי כוח להתחיל להוציא אותו מהביישנות שלו, הוא קשה מדי!XD

*ירמיהו- הולי פאק, בנות, מצאתי לכן את הגבר המושלם!!! לא היה לי שום רגש אליו אבל הגעתי למסקנה שהוא פשוט הגבר המושלם@__@ שימו לב: הוא מנגן בפסנתר, הוא שר, הוא מנגן ושר בו זמנית (שיואו!), הוא מצחיק, הוא חמוד, הוא אינטליגנטי, הוא אוהב את ישראל, הוא לא ביישן בטירוף ולא חרמן בטירוף, והוא ממש talkative!

אע, הוא בנאדם פשוט סגיד:$

בנוסף לכך, היו לנו גם את:

ארנקכחול, חן, eyelashה, מירה, קיסוס, השני מימין, הג'ינג'ית,שמחה, רוק ובוב.

וכן, כל השמות הללו הינם בדויים ממוחותינו היצירתיים ברמות מטרידות:]

{אתם מוזמנים לנסות לנחש את משמעות הכינויים אם מתחשק לכםP:}

10 הדיברות- איך ליהנות משהותך בקרב עשרות אמריקאים?

-זה בעיקר לבנות. וגייז. סליחה על האפליה!-

1. תתפאקצצי- אם את לא פקאצה מטבעך, תשני את זה מיד. אם את כן (כמו הכותבת הנ"ל...), תגבירי את רמת הפקאציות שלך. רוב הבנות שם הן ממש לא רדודות, אבל כן, הן פקאצות. זה לא סותרB-|

2. אלה עם הדבר הזה בין הרגליים- אצלם אין כזה דבר ידיד טוב. ברגע שאת מדברת עם אחד הבנים יותר מכל השאר, כולם יחשבו שאתם ביחד, וסביר להניח שגם הוא עצמו. לרוב הבנים שם אין ממש סטנדרטים, הם פשוט רוצים מציצה. היו שם המון סטוצים אז כל בחורה שמגיעה לשם ונדלקת על מישהו צריכה לקחת בחשבון שהוא עלול להתעלם ממנה ביום למחרת (אהמקיוטיגיקיאהמ).

3. קצת ידיעת הארץ- אחד הדברים שהבנתי לאורך המחנה הוא שבתור ישראלית, אני לא יודעת הרבה על המדינה שלנו. יש מצב שהאמריקאים ידעו יותר ממני. וכשכולם שואלים אותך מה את חושבת על X ו- Y בתור ישראלית ואין לך מה לענות, זה לא נעים בכלל. איפה ויקיפדיה?

4. חושבים שיש לכם טעם טוב במוסיקה? תהרסו אותו.

5. שפת הקודש- כשאתם מדברים עברית, תיזהרו עם זה. הרבה מהם למדו קצת בביה"ס ויכולים להבין חלק ממה שאתם אומרים. אה כן, והקירות בחדרים ממש דקים.

6. מאגר תחבושות / טמפונים אינסופי- רציני, הייתה שם בחורה ש*לא* הקדימה בשבוע?! יותר מדי הורמונים נשיים במקום אחד, בחיי><

7. וגם קצת טישו- אתן תבכו. ואם לא אתן, מישהי בטוח תבכה.

8. קצת דת- גם אם אתה אתאיסטים, אגנוסטיים, מה שלא יהיה, תיפתחו קצת לדת. אתם לא צריכים להתחיל ללבוש כיפה כל הזמן ולהתחיל להתפלל שחרית, אבל תנסו להסתכל על דברים מנק' מבט קצת שונה ואל תסגרו את עצמכם בכיפת ה"אין- אלוהים, איכס דת!" שלכם. ברגע שהתחלתי להיפתח לכל העניין הזה היה לי הרבה יותר כיף.

9. הרס שיער- כשיש לכן שותפות עם מחליקי שיער, זה פשוט מפתה מדי להחליק אותו עד שיישרף למוות!

מילים שחוזרות על עצמכן *ממש* הרבה במחנה

*girl / baby girl / baby doll ושאר הנגזרות למיניהן של "בחורה"

בשלב מסוים אפילו הבנים התחילו לקרוא ככה לבנותK

*man / dude

יש צורך להסביר?XD אימצתי!

*hook up

קשה לתרגם את זה לעברית, אבל זה משהו כמו סטוץ. נראה שחלקם אשכרה הגיעו במטרה למצוא סטוץ ולא משהו מעבר לזה, שזה קצת עצוב. אני אומרת- אם זה הולך, בכיף. אם לא, למי אכפת? זה רק פאקינג סטוץ0.0 האנשים שם יותר מדי לוקחים את זה ללב לדעתי.

*jinx!

כל פעם שאנשים אומרים אותה מילה באותו זמן, מישהו חייב לצעוק "ג'ינקס!" וזה אומר שאסור להם לדבר עד שאומרים את השם שלהם. לא שמישהו באמת ציית לזהXD

*love ya

נו, אנחנו בנות!:(

*fuck you / ass / shit

נו, אתם יודעים, אמריקאים.

אז לסיכום...

היה אדיר. באמת, היה אדיר.

היו הרבה פעמים שפשוט התחשק לי לחזור הביתה, בין אם זה היה מגעגועים לחברים (כי בת'כלס, לא ממש התגעגעתי למשפחה. אני אוהבת אותם אבל הייתי צריכה את ההפסקה הזו מהם), מנת יתר של דת, מנת יתר של פקאציות, הימאסות מהשפה, הרגשה של אאוטסיידרית... אבל בסופו של דבר, היו גם המון דברים טובים.

נהניתי המון, ואני אתגעגע לזה. אבל טוב לי להיות בבית. טוב לי להיפגש עם חברים שלא ראיתי כבר כמעט שבועיים ולהחליף חוויות. טוב לי להשאיר את החוויה המדהימה הזו מאחוריי ולא לשכוח אותה ואת מי שחווה אותה איתי לעולם, ולהמשיך הלאה עם כל מה שלמדתי שם שמור לי בלב ובמוח.

ILSI ‘09

Been there, done that,

Loved it.

אה כן, והייתה איתי בחדר בחורה מוזרה שאובססיבית ליפנים.

אמרתי לך שאני אכתוב את זה;)

xoxo

*RM*

בחיי היומיום שלי אני כל הזמן שומע אנשים מתלוננים על החיים שלהם, על האישה, על האקס, על העבודה המתסכלת...

במיוחד על העבודה. הו, כמה שהם מתלוננים על העבודה! בהתחלה לא היה לי כל כך אכפת, והתאמצתי לצותת לחלקים המעניינים יותר של השיחות שלהם. החלקים שלא גרמו לי לקנא ולהגיד "אם רק לי הייתה עבודה כזו!". אבל עם הזמן הם הלכו והתרבו. יותר ויותר אנשים, נכנסים לאוטובוס יום אחר יום, מתיישבים לידי בפרצוף מתוסכל ומתחילים לקטר על היום המסריח שעבר עליהם.

לפעמים אני כ"כ מתמלא קנאה וטינה כלפיהם, שאני מדמיין תאונות.

אני מדמיין את הרמזור האדום, ואני מדמיין אותו מתחלף לירוק. אני מדמיין את כולם צועקים "נו, סע כבר!!!", ואת המבטים הנחרדים והמבוהלים שמספיקים להופיע על פניהם רגע לפני שמתנגשת בנו משאית של חומרי ניקוי. כל האנשים באוטובוס נפצעים, חלקים נהרגים אבל הרוב מצליחים לשרוד. מאוחר יותר בחדשות, יראיינו אחד מהם, אולי איש עסקים פצוע קל, שקובר את עצמו במשרד 24:7 במקום להשקיע במשפחה ובילדים, ובמקום להגיד משהו עמוק ואצילי כמו "עכשיו הבנתי את משמעות החיים, צריך להיות מרוצים ממה שיש לנו!", הוא יפלוט משהו בסגנון "אוטובוסים מזדיינים, מי נתן לנהג הזה רשיון?!".

זה עצוב. אף אחד לא יכול לשמוח בחלקו, ואני זה ששומע את כל האגוצנטריות, השנאה, הפסימיות. זה נראה לכם הוגן? אני משקיע באנשים האלה את הנשמה שלי בכל ימות השבוע, נותן להם כ"כ הרבה מעצמי, ואח"כ מבלה את הלילות במחשבות דכאוניות שהקיטורים שלהם משתילים בי.

"אוי, אתה לא יודע מה הבוס אמר לי היום! המניאק הקטן..."

"הם התחתנו?? איזה יופי! אני נותנת להם שנה גג."

"המוכרת ההיא בפוקס, פשוט חתיכת שרמוטה! אין, הלוואי שיפטרו אותה"

לפעמים אני מרגיש כאילו כל השנאה בעולם, כל הרוע שקיים, מתרכז בתוכי. כל הזבל שקוע עמוק בלב שלי, במחשבות שלי, בכל רגע שאני חי ובכל רגע שאני מתחיל עוד יום בעבודה המחורבנת שלי, ואין שום מילה בעניין.

אולי יום אחד, כשממש יימאס לי לשמוע את השטויות שלהם, אני סוף סוף אעז להרים את קולי ולצעוק עליהם שהם מתנהגים כמו חבורת אידיוטים שלא יודעים להעריך את הזהב שיש להם בידיים. אני אצעק עליהם שהחיים חרא, אבל צריך לדעת להתמודד עם זה, אני אצעק עליהם שלכל הפחות יטרחו למצוא מקום אחר לשפוך בו את הקיטורים שלהם, כי אני לא פסיכולוג, אבל מעל הכל, אני אצעק שיפסיקו כבר להדביק עליי מסטיקים ולתלוש לי את הריפוד כשמשעמם להם.

זה מתחיל להיות נורא מציק.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11021626

[מוקדש לחברה טובה, שאני תמיד יכולה לבוא ולבכות לה על הקרבות האינסופיים שלי עם המתמטיקה הארורה הזו]

כשהייתי קטנה ממש אהבתי לצפות ב"קטנטנות". עברו כמה שנים, התנתקנו מתבל דיגיטל (כן, זה היה בימים שעוד היה תבל דיגיטלP:), התבגרתי קצת ופיתחתי שנאה בלתי מוסברת לכל התוכניות הארגנטינאיות בסגנון הזה. יום אחד, מתישהו בתחילת השנה, זפזפתי להנאתי בטלויזיה כשעיניי נתקלו בפתאומיות בתוכנית המוכרת והמתועבת- "כמעט מלאכים"! אוי לי, עוד סדרה ארגנטינאית קיטשית מבחילה!:$

אבל היה לי משעמם. אז ראיתי קצת.

וידוי מביך #1:

היי, אני רינת, ואני מכורה לכמעט מלאכים!!!

אוהבים אותך רינת0.0 (*בורחים בצחוק מטורף*)

כלומר, זו חייבת להיות התוכנית הקיטשית ביותר בעולם (וכשזה נאמר מפי בחורה קיטשית כמוני- זו לא מחמאה...)! ובכל זאת, אני חוזרת וצופה בה כמעט כל ערב.

למה לעזאזל?

כי היא נותנת לי תקווה.

במבט לאחור, אני יכולה להסביר את השנאה הזו שפיתחתי לטלנובלות הנ"ל. הרגשתי קצת כאילו הן יותר מדי משלות את הצופים שלהן, זה תמיד היה כל כך "אוי בוהו החיים שלי בזבל" ומה היה הפתרון? "תחלמו והכל יהיה הרבה יותר טוב!!!" שנאתי את זה. זה נראה לי פשוט בולשיט לא מציאותי. תבואו למשפחה מרובת ילדים שבקושי מצליחה לשלם את השכר דירה כל חודש, תגידו להם לחלום על עתיד יותר טוב. ואז מה יקרה? כלום. הם יישארו משפחה מרובת ילדים רעבה לארוחת שישי.

אני לא מאמינה בגורל, אני לא מאמינה שאם אתה בנאדם טוב אז בהכרח יקרו לך דברים טובים. לפעמים זה אפילו ההפך, הטובים נדפקים.

אם אנחנו רוצים משהו, אנחנו צריכים להסתכל לפחד עמוק בעיניים ולהעיף לו מכות רצח, ואז, אחרי שהתמודדנו כראוי עם הפחד הזה (*כותבת הפוסט הנ"ל אינה מעודדת אלימות בשום צורה*), נצא לדרך ונשיג את מה שאנחנו רוצים. זה יהיה פשוט? סביר להניח שלא. נצליח? לא בהכרח. אבל הפתרון הכי גרוע ששמעתי למצבים קשים הוא "לחלום". לחלום לא עוזר לאף אחד.

אבל משהו בתוכנית הזו שינה את נקודת המבט שלי.

שנה שעברה הייתה השנה המדהימה ביותר בחיי. השתניתי מטיתניקית מושתנת חרשנית וקרציה בעלת ממש מעט חברים, ליודניקית פתוחה וחברותית יותר, מעצבנת פחות (אני רוצה להאמיןXD), ואולי גם קצת בוגרת יותר? אז כן, השתניתי, והשינוי הזה גרר אחריו הרבה דברים לא נעימים, כמו מריבות עם ההורים שלי שלא היו רגילים שהבת שלהם פתאום עושה עם החיים שלה קצת יותר מלשבת על התחת ללמוד כל הזמן (למרות שאני עדיין די חרשנית:$), עזבתי מקצוע מוגבר ריאלי- גן עדן להורים רוסיים- בשביל לעבור למקצוע הומני- הסיוט הגרוע ביותר שלהם-, נזרקתי לראשונה, ועוד ועוד סיפורים יפים שאחסוך מכם לעת עתה.

למדתי להתגבר על כל השינויים הללו, עם אופטימיות, וכוח רצון להמשיך.

ובת'כלס, במה זה שונה ממה שהם כל הזמן חופרים עליו בתוכניות כמו כמעט מלאכים?

[מעבר לעובדה שלי אין ספר עם שבעה מנעולים וחבר שנראה כמו טצ'וP:]

בשביל להזיז הר אנחנו צריכים להילחם על כך במו ידינו, אבל בלי כוח רצון ואמונה בעצמנו לא נצליח להזיז אפילו נמלה.

מה שלא יהיה... אני יכולה להתפלסף על הנושא הזה המון, ובסוף בכלל להגיע למסקנה שאני כן שונאת את התוכנית^^.

אבל מחרתיים מועד ב' במתמטיקה, אז למי יש זמן לזה?!XD

 Quite frankly, my dear, I just don't give a damn

אף פעם לא הבנתי למה בלוגרים טורחים לכתוב ככה,

אם בכל מקרה אנשים מצליחים לקרוא את זה.

*RM*

טוב, שיקרתי. מחר לא קורה שום דבר, אני סתם אשב ואחרוש ת'תחת למועד ב' במתמטיקה.

אבל אם כבר נכנסתםD:

אז, חדשות טובות! ישנתי 9 שעות בלילה האחרון, ואין מאושרת ממניD: *ציור של ילדה מאושרת. אני לא יודעת לצייר, אז תסבלו בשקט* למרות שאני באמת חייבת להפסיק ללכת לישון בשעות מטרידות כמו 4:00 או 5:00 בבוקר. ואז יש לי את הקטע המעצבן הזה, של "המ, אם כבר אני ערה, למה שאני לא אישאר ערה עוד כמה זמן כדי לראות את הזריחה, כאילושיואו?!". וכבר יצא לי לראות זריחות, אז זה טיפשי. מה שלא יהיה, שקיעות זה הרבה יותר יפה!

I heart sunsets<333

[פקאצת ישראבלוג למשעי^___^]

טוב, אז אני אוכלת עכשיו ספגטי שאבא הכין... המ.. טוב, זה מאוד, אמ, בצורה של הסיר שבו הוא בישל את זה.

וזה מוזר. אני לא אוהבת את הספגטי של אבא. איפה אמא כשצריך אותה?:$

טוב, אני מניחה שאין לי זכות דיבור. כל מה שאני יודעת לבשל זה חביתה><

וזה מה שקורה כשאני מדברת עם אנשים בשעות לא רציונליות (בנוסף לוידויים חושפנים כגון "כל מה שאני יודעת זה חביתה"):

*אני והאקס צוחקים על השתיקות המביכות שלנו ש- הו כה מאפיינות את השיחות שלנו*

מבאס להיות ממש גרועה במתמטיקה כשהבנאדם הכי טוב במתמטיקה שאת מכירה הוא האקס שלך~,~ אתמול למדנו ביחד (הוכחה חיה שאפשר להישאר ידידים גם אחרי הפרידה!! אנטי מיינסטרים! האהאעמצעיא4^&&$), ואנחנו כ"כ מפגרים ביחד שזה... אמ... מפגר><

(יופי ריני!)

הוא לא הצליח לפתור איזו אינדוקציה (איכס, אינדוקציה. בעיות מילוליות שליטה!!! *מה נהיה ממני?><*) והתפלץ על התרגיל שלו, אז התחלתי לצחוק, ואז מרוב צחוק כמעט נפלתי על המיטה והוא צחק עליי, ואמר שאנחנו כמו סיטקום אמריקאיXD

*שועשעתי*

*אני ושיחות ועידה לא מסתדרות טוב ביחד*

הסבר קצר- ILSI זה מחנה שאני נוסעת אליו עם עוד חברה בעוד *בודקת מה התאריך* 6 ימים (שיואו התרגשות!). זה סמינר כזה על מנהיגות וציונות וכל מיני כאלה, שמשתתפים בו גם אמריקאים וגם ישראלים (הדבר העצוב ההוא ששתינו ועוד ידיד שלנו, הם הישראלים היחידים שם><). בכל מקרה, הן חשבו שזה יהיה נורא משעשע אם במחנה הזה יהיה אמריקאי שקוראים לו ג'ורג' והוא יידרס ע"י אוטובוס כמו ג'ורג' מהאנטומיהP:

(ג'ורג'י!!! 007... OH GOD!!!)

*ועצה אחרונה למשועממים, באדיבות בנאדם נחמד ביותר!*

אוי, תראו מה זה, בסוף יצא לי פוסטתמונותP: והוא מקורי, עם תמונות מסנג'ר ולא אנשים!! אנטי מיינסטרים בהתגלמותו:O

[אני מצטערת, לאחרונה יש לי אובססיה לאנטי מיינסטרים]

ונסיים עם תמונה של כותבת הבלוג השנונה להפליא (NOT)-

או שלאP: אבל הנה לכם (או שלכן?XD) תמונה של בחור כוסון אש^___^

כן, אני שומעת אפוקליפטיקה, ולא, הם לא עושים רק קאברים למטאליקה:]

פעם הבאה- תמונה של האחים ג'ונאס. תתרגשו!!!

[סתם צוחקתXD רוצים תמונת של האחים ג'ונאס? חבל><]

וכמו כל פקאצה מצויה (הי, לפחות אני מודה בזהP:) טובה, אחתום ב-

xoxo

*RM*

OMG!

48 כניסות ביותר משבוע!!! דאממממ

פחח. כן, טוב, נמשיך הלאה

אז מה שלומכם, קוראים דמיוניים / בלתי נראים / דנידין שלי?

היום הגעתי למסקנה שאין דבר שאומר "אני בלוגרית!" כמו לפרסם פוסט שבו את מספרת על היום שעבר עלייך כאילו שזה מעניין למישהו ת'תחת.

אבל, לא עבר עליי יום מעניין עד כה. קמתי ב- 10:00 אחרי שינה של 4.5 שעות (*דמעהדמעה*), ואפילו עוד לא הכנתי קפה. בכלל, תסמכו עליי- החיים שלי לא כאלה מעניינים. אז עכשיו נשאלת השאלה- "מה את עושה בישראבלוג??". המ. ובכן, זו שאלה בהחלט מעניינת. אני מתנחמת בעובדה שאין לי בלוג ורוד מנצנץ עם גליטרים ואייקונים אחרי כל מילה שנייה.

לאחרונה יש מלא נושאים שאני חושבת עליהם ואומרת לעצמי- "וואו, זה כל כך דורש פארודיה ביוטיוב!"

למשל, הבלוג של יואב מאור! זה יהיה כזה:

יואב: "היי קרן (זרקתי שם), מה קורה?"

קרן: "אחלה, מה איתך?"

יואב: "בסדר, את יודעת, עייף קצת, נראה לי אני אכין לעצמי קפה..."

קרן: "או מיי גאד, זו פרסומת סמויה לנסקפה! אתה לא יכול לעבוד עליי!!"

יואב: "מה, אבל בסך הכל אמרתי- "

קרן: "טוב די, יואב, כולנו יודעים שאתה מקבל על השיחה הזו כסף."

יואב: "אבל... אני עייף"

קרן: "בטח, עייף מכל המסחור הנוראי שהדרדרת אליו! לא ייאמן, פעם היית בלוגר טוב, איכותי, מעניין, עכשיו כל הפוסטים שלך זה רק פרסום, פרסום ועוד פרסום."

יואב: "אה, זה לא נכון. זה יותר כמו ואן טוחעס, בנות שרוצות שואן טוחעס יעשה אותן ובנים שמקנאים וכותבים תגובות נאצה לואן טוחעס"

קרן: "אמ, אמ... זה לא משנה, אתה ממוסחר!! תתבייש לך! והכי גרוע זה שאתה יורד על טוקיו הוטל!"

*קרן מורידה את המסכה שלה ומסתבר שהיא לירוני במסווה*

*יואב צורח ומתעוור כתוצאה מהכיעור הנוראי של ילדה מחוסרת חיים זו*

*לירוני הולכת לבלוג וכתב עליו שהוא "ממוסחעעערררררר"*

*רינת כותבת פארודיה*

*רינת משועממת*

רינת הולכת לשתות קפה של XXXXX (צונזר מטעמי מסחעעעעעעעור)*

*ביי ביי*

למי שלא מבין על מה אני מדברת (דנידין, איפה אתה חי?!)-

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=628386

הכניסה על אחריותכם בלבד

*RM*

"תגיד, אם- כשזה יסתיים... איך אתה חושב שזה יקרה?"

"לא יודע. אולי היא תעדיף מישהו אחר."

"אין מצב"

"טוב, אז אולי הוא יתאהב באחרת"

"לא נראה לי"

"אולי זה סתם יעבור להם. די, מה את רוצה ממני?"

"מצטערת. אני מניחה שיש לנו דברים חשובים יותר לעשות."

"בהחלט."

היא הושיטה לו את ידו, והם התחילו לרוץ. הם רצו ללא הפסקה, התרחקו עוד ועוד מבתיהם, עד שהגיעו לקצה.

ואז, בעוד המשפט "זה נגמר" מצלצל באוזניה, היא משכה אותו קרוב קרוב אליה, והדביקה לו על השפתיים את הנשיקה האוהבת ביותר שאי פעם תעניק למישהו.

זה נגמר.

*RM*

(27.6.09)

"הכי טוב, זה קור מבחוץ.

צמרמורת כזו, כמו כששוכבים על החוף בלילה ומחכים לחברים שיפסיקו לעשות שטויות, ובינתיים מנסים נואשות להתחמם במגבת הרטובה. וללא הועיל.

הכי טוב, זה קור מבחוץ.

כשמופיע לך- איך זה נקרא?- עור ברווז, ואתה פורש מעלייך את המטריה בדרך לאוטובוס חזרה הביתה, וכולם מנסים להתגנב למטריות של החברים שלהם, כשבינתיים אתה קופא מתחת לסווטשירט האפור והישן, שרק היום יצא מהכביסה.

הכי טוב, זה קור מבחוץ.

כשאת יוצאת לבלות במיני שחורה וגופיה עם מחשוף, ואז מסתבר שהחזאי קצת טעה, ואת מעבירה את רוב הערב שלך בנסיונות נואשים לחמם את עצמך, ואז לא מצליחה לנצח את הקור, ומתאכזבת, ופשוט נותנת לקור לחדור אל תוכך.

קור מבחוץ הוא נוראי, ומצמרר, אבל עדיף פי כמה על פני קור מבפנים. כשאתה כל כך עצוב וכאוב, ומעל הכל מאוכזב- הו, כמה שאתה מאוכזב!- ובא לך פשוט למות בו במקום כי אין עוד טעם להמשיך הלאה עם החיים העלובים האלה.

ואז... ואז אתה פשוט מת. איך אפשר לעבור מכת קור שכזו בשלום? אי אפשר. זה קר מדי.

מה אני יודעת, קור מבפנים זה באמת לא ממש נעים."

*RM*

"אני לא מאמינה שפעם הייתי כל כך מאוהבת בו!"

איזה משפט טיפשי להגיד, טיפשי להחריד. מובן שאני מאמינה... אני זוכרת איך בכיתי כשנשבר לי הלב ממנו, ממש כאילו זה היה אתמול. איך אמרתי לעצמי שאני הולכת להתגבר עליו ולהמשיך הלאה, והייתי בטוחה שהצלחתי עד שבערך חודש מאוחר יותר קפצתי אליו, והרגשתי פרפרים בבטן. וידעתי שאני עדיין מאוהבת בו... אבל אז הגיע החדש. ככה שזה כבר לא היה רלוונטי.

ובכל זאת.

אני בנאדם שמתאהב מאוד בקלות, אבל הוא היה ההתאהבות הכמעט הכי רצינית שלי מאז ומעולם (ולעולמי עולמיהP:). והייתה סיבה לזה, אמנם הידידות שלנו הייתה בכלל לא תקנית- מלאה באהבות חד צדדיות ושברוני לב, אבל הוא היה שם בשבילי. וכ"כ הערכתי אותו, תמיד. הוא היה בנאדם מדהים בעיניי. הוא היה אינטליגנטי, מצחיק, הוא תמיד ידע איך לעזור לי ואיך לעודד אותי. סמכתי עליו, המון. גיליתי לו סוד מסוים לפני שסיפרתי אותו למי שהיה בתקופה ההיא הבנזוג שלי. והוא שמר על הסוד הזה, ותמך בי. אפילו אחרי שהתרחקנו טיפה, ידעתי שהוא שם בשבילי. הוא לא נהג לבוא אליי יותר מדי בבקשת עצה, אבל גם לי לא הייתה שום בעיה, בכל רגע נתון, לרוץ ולתמוך בו אם רק יזדקק לכך.

כצפוי, זה החלק שבו אמור להגיע ה"אבל". אני לא אאכזב אתכם- מובן שיש אבל. תמיד יש אבל.

אבל, הוא השתנה. זה בסדר, אנשים משתנים, ומי אנחנו שנשפוט אותם? אבל הוא נהיה קצת פוץ. הרבה אנשים מתרחקים ממנו והוא לא מבחין בכך. הוא מזלזל באנשים שפעם היו חברים טובים שלו, וזה דוחה בעיניי.

אני חושבת שאם הוא היה רואה אותי יושבת בפינה ובוכה יום אחד, הוא היה בא לנחם אותי, ממש כמו בעבר.

אבל זה לא כמו בעבר- זה שונה. הוא שונה. אני שונה.

אני חושבת שבאמת אהבתי אותו...

תמיד רציתי להקדיש לו את השיר הזה.

And all the roads we had to walk are winding

And all the lights that lead us there are blinding

There are many things that I would like to say to you

But I don't know how

Cause maybe you're gonna be the one who saves me

And after all you're my wonderwall

אבל זה כבר לא יקרה.

חרא. כל מה שאני כותבת בבלוג הזה נשמע כאילו כל מי שסביבי גוסס או משהו-___-

יום טוב:)