יסורים

כל יום נראה אותו הדבר.

אני מכוונת את השעון המעורר לשעה מוקדמת בצורה כמעט מגוחכת, לפעמים אני מתעוררת ולרוב אני לא. בשניות הראשונות הכל בסדר ואז אני נזכרת באיזה יום אני נמצאת ובאיזה גוף מאוס אני תקועה והכל מתחיל. למען האמת אני לא שונאת את הבקרים, אני דווקא מעדיפה אותם על שעות אחר הצהריים, למשל. הסיבה פשוטה- יום חדש, יום נקי, כמות קלוריות אפסית בגופי נכון לעכשיו. כל יום מתחיל בחישובים וטוב לי עם האשליה הזאת של חופש פעולה מבחינת המזון הנכנס. אני יכולה לאכול הכל כל עוד סך הקלוריות היומי לא עובר את 500 הקלוריות וכשאני חושבת על כל האוכל שאני יכולה לאכול ולהשאר בטווח הזה, זה נראה הרבה ואז אני מאושרת למשך כמה רגעים קטנים. אולי היום אני לא אהיה רעבה?

אבל כבר אחרי ארוחת הבוקר (שכוללת לא יותר מ200 קלוריות בדרך כלל) אני מבינה עד כמה מעט נשאר לי. ואז שעות ארוכות ללא אוכל, כעשר שעות. כל אותן השעות אני עורכת חישובים קטנים ומטישים. מנסה לפענח איך לאכול כמה שיותר בכמה שפחות קלוריות, עד שאני מגיעה הבייתה הראש כל כך מותש ומפוצץ במספרים גדולים מדי שנדמה לי שעדיף כבר לא לאכול. הלוואי והייתי יכולה לעצור שם ולהסתפק באותן ה200 קלוריות מהבוקר אבל הרעב נכנס לתמונה לא משנה עד כמה את מיואשת מהכל ואז אני אוכלת עוד קצת, לא עוברת את ה150 קלוריות ואחר כך מוסיפה עוד משהו קטן. מפחדת לעבור את ה500, מפחדת מכל ביס שנכנס לפה.

ידוע לי מה יקרה אם אני אעבור את ה500 ועל זה, סלחו לי, אני לא רוצה אפילו לחשוב.

כשהיום כמעט נגמר אני עדיין רעבה, אני אלך לישון רעבה אבל גאה. ושמנה. אנסה להרדם מוקדם ולהתעורר פחות רעבה.

יום אחד אני אתעורר רזה.