אני חושבת שאני רק משמינה.
אני יודעת שאני משמינה, אני רואה את זה ואני מרגישה את זה.
אין לי כוח.
אני כבר לא אוכלת כי אני רעבה, אני כל הזמן רעבה. אני גם לא אוכלת על מנת להתקיים, כבר מזמן אבד לי החשק להתעורר כל בוקר אל הגוף הזה והחיים האלה. אני אוכלת כי זה מה שנשאר, אני אוכלת מתוך הרגל. אני אוכלת כי פעם האכילה העניקה לי את האושר הרגעי הזה, האושר שברעב שבא לסיפוקו. עכשיו הכל אחרת, אני אחרת ואני שמנה.
אני שמנה.
אני שמנה.
אני שמנה.
אני שמנה.
וכן, זה מעציב אותי. זה מעציב אותי ברמה אותה אני לא מצליחה לתאר.
נמאס לי לבכות, נמאס לי להשבר ולהרים את עצמי רק כדי להשבר שוב לרסיסים קטנים יותר. ולהשמין עוד.
אני לא יודעת אם רזון יהפוך אותי למאושרת אבל אני יודעת שכשאני אהיה רזה אני אהיה פחות עצובה כי איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי רזה מבין כל הילדות השמנות שהיית? ויודעים מה? רזון יהפוך אותי למאושרת! כן, זאת מחלת הנפש הכי שטחית שקיימת והכי מופנמת, הכי... פרדוקסלית.
אני לא יכולה להתמודד עם כל השאר עכשיו, אני רוצה רק להרעיב את עצמי ולראות את המספרים יורדים. לחזור להיות אם לא אותה הילדה המאושרת אז לפחות לאותו הגוף.
אני אוכל עכשיו יוגורט 0% ואפצח בצום.
חחח... עזבו את היוגורט. לא מגיע לי יוגורט, לא במשקל הזה.
צום מעכשיו ועד יום שלישי בבוקר. קפה ומשקאות דיאט ללא הגבלה. סך הכל 60 שעות. זה כלום, כבר עמדתי בצומות ארוכים יותר. ביום שלישי אני אשקל ועד אז אני לא מתקרבת למשקל!! זה רק ישבור אותי. במה הצום הזה שונה מהצומות האחרים אותם שברתי בצורה מבישה וגועלית? הפעם, אין לי ברירה.
הפעם אני אצליח.
מעכשיו המספרים רק יורדים. אני צמה עד 57 קילוגרמים, ארוחות קטנטנות בין צום לצום וכשששת הקילוגרמים האלה ירדו אני
כבר אראה מה אעשה בהמשך.
נשברתי מאות פעמים, עד כאן.
עכשיו הכל הולך להשתנות.
60 47 34 21 8
59 46 33 20 7
58 45 32 19 6
57 44 31 18 5
56 43 30 17 4
55 42 29 16 3
54 41 28 15 2
53 40 27 14 1
52 39 26 13
51 38 25 12
50 37 24 11
49 36 23 10
48 35 22 9
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תום השמנה