כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע.

אני מאוכזבת מכמעט חצי עולם.

מהאהבה שלי ש"סטרה" לי בפנים ושאני לא מאמינה איך יכולתי להתאהב בבן אדם הזה (למרות שעוד כמה ימים ואני בוכה את נפשי על אותו בן אדם ועל כמה שאני רוצה שיחזור)

והחברה הכי טובה שלי שגם היא סוטרת לי בפנים במובן כל שהוא, ולא מראה איכפתיות.

בעצם, כל החברות שלי.

חח. מצחיק.

דווקא לא.

אני מעבירה את הימים האחרונים בהרגשה שעדיף לי למות. בכל הכנות.

רע לי. כל כך כל כך רע לי ואני לא מצליחה לעבור הלאה. כבר חצי שנה.

מי אני? אני לא מכירה את עצמי. תמיד הייתי ילדה שמחה כזאת...

אני צריכה משהו טוב ביידים, ואין לי.

שמישהו יינער אותי.