הבסיס של האופטימיות הוא פחד נוראי.

די.

פשוט די....אני אנושית,אני אישה..

אני צריכה אהבה.

נמאס לי לראות אנשים מתחבקים ולחשוב שאותי כבר לא חיבקו ככה יותר משנה...

נמאס לי לראות אנשים מתנשקים ולחשוב שאני לא זוכרת אך עושים את זה בכלל,

נמאס לי לחשוד בכל גבר שמתחיל איתי,ישר לחשוב שיש לו מניע סודי.

פשוט די....

למה אני לא מסוגלת פשוט להתחיל מערכת יחסים נורמלית?

למה אני תמיד צריכה להרוס?לפגוע?להעלב?

פשוט בא לי שיחבקו אותי...יגידו לי שאני יפה,שאוהבים אותי...שיעריכו אותי.

כל פאקינג יום אותה השגרה...לקום לבד,ללכת לעבודה,לחזור לבית ריק,וללכת לישון לבד.

באמת,פשוט נמאס לי.