ההגיגית

יש לי וידוי קטן של התחלה. כבר הרבה מאוד זמן שאני מתלבטת אם לפתוח בלוג או לא. החצי השמאלי של המוח אומר לי שזה טיפשי. בלוגים זה לאימואים שיתאבדו אם לא יגיבו להם לתמונה החדשה ולפריקאצות שרוצות קצת צומי. וחוץ מזה, מי ירצה לקרוא את הבלוג שלי? אני לא הבן אדם הכי מרתק ביקום. ועוד דבר, מה אם מישהו שאני מכירה יקרא את הבלוג? לעיתים קל הרבה יותר לשפוך את הלב בפני זרים, מאשר לחשוף את עצמך בפני מישהו קרוב.

לעומת זאת, הצד הימני של המוח זועק לי שזה המקום. פה זה המקום שבו אוכל לפרוק סוף סוף את המחשבות שמתרוצצות אצלי בראש בלי סוף. והמוח שלי מתפוצץ מרוב מחשבות. אין יום שבו אני לא מעלה לפחות הרהור פילוסופי אחד. זה המקום לשתף (גם אם רק ברמת הרעיון) אנשים אחרים בהרהורים ותהיות, ואולי אפילו למצוא תשובות.

כידוע, החלק השמאלי של המוח שולט בצד הימני של הגוף. מאחר שאני ימנית, וכבר כתבתי די הרבה, נראה שהצד הימני של המוח ניצח בוויכוח.

אז, קורא יקר, אם נזדמנת לבלוג שלי, אני מקווה שתמצא בו טעם ועניין. עוד לא מצאתי אדם שיקשיב בסבלנות לכל הגיג שעולה לו בראשי. אולי אתה הראשון. וגם אם תישאר רק קצת, תודה לך.

ובנימה חגיגית זו, השעה כבר אחרי 12, ולי יש בית ספר מחר(הידד )

לילה טוב!!,

דיוגנס

(דיוגנס ד"א היה פילוסוף שהיה לגמרי נגד חומרנות וחי את החיים הפשוטים ביותר. נערץ, לא?)