שברתי היום את הצום ב400 קלוריות (בהגזמה...) ואני מרגישה רע.... בכיתי עכשיו וקלטתי שעוד שבועיים אני בת 23 וזה פשוט לא עובר
כבר 13 שנים.. הפעם הראשונה שזה התחיל בכיתה ה', הפעם הראשונה שהקאתי, שהגבלתי את עצמי ל800 קלוריות ביום ואז 500 ואז 400, לחיות על
תפוח ביום שחותכים אותו למלא מלא מלא חתיכות...
אני מרגישה רע, רע שצחקנו על הילדה הכי מושלמת בשכבה שכל הזמן היתה אומרת שהיא שמנה והיתה אוכלת רק תפוחים... והיינו אומרות היא בטוח
אוכלת שניצלים בבית, אבל לא היא לא אכלה ובכיתה י' כבר אישפזו אותה כי היא הגיעה למשקל של 34 קילו (בכיתה ו' היא שקלה 38) אני כועסת
אני חושבת עליה, ומסתכלת עליי וקולטת שכבר עברו 13 שנים מאז שהייתי בת 10.. שזה חזר והחמיר בגיל 16, וכמובן אחרי הצבא (למי לא???) ואפילו
עכשיו שסיימתי שנה ראשונה, אחרי שעליתי בסמסטר... והתחלתי כאסח של 500 קלוריות ליום וצומות בין לבין ומלא קפאין והפחד הזה שאפילו אם אני יאכל
משהו הכי קטן כמו פרוסת עוגה או חתיכת לחם אני יעלה הכל בחזרה כל מה שעמלתי להוריד...
היום שכנה ראה אותי ואמרה לי שרזיתי בטירוף, ואחת אחרת ראתה אותי לפני שבוע וחצי ואמרה לי אותו דבר... לפני חודש היה לנו מבן וחברות שלי
מהלימודים ראו אותי והיו בהלם! הן חשבו שזה הריטלין והן עובדות על להשיג עכשיו גם..
חברה שלי מהלימודים שהיא כמוני (בנות כמונו קולטות אחת את השניה אין מה לעשות) שאלה אותי אם אי פעם זה יעבור לנו.. ואמרתי לה שזה לעולם
לא עובר, את אולי מתמתנת ומרפה ומשחררת אבל המחשבה הזאת תמיד שם, ההרגל המגונה הזה ללכת לשירותים אחרי כל ארוחה, להישקל 100 פעם
ביום, להצטלם על הזמן בחזיה ותחתונים כאילו זה פורנו רך שאת בעצם רק רוצה לראות אם שמנת או איפה רזית ( מצטלמים כל יום, בכמה פוזות
שונות..) וכמובן אמרתי לה שהיא שוכחת שמצפים לנו הריונות, והזיקנה ועוד מלא דברים שמאיימים על המשקל שלנו.. הפחד להשתמש בנוגדי דיכאון רק
כי אנחנו מפחדות להשמין, אני מקנאה בבנות שאוכלות ולא מחשבנות, כמה כיף להן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
