דניאל בהה באוויר. ולדי אמר משהו והתחיל ללכת.
"הוא לא ייפרד ממך" קבעה סטפני.
"מאיפה לך לדעת?" שאלתי.
סטפני השתתקה. "כי הוא אוהב אותך"
אמרה לבסוף. דניאל קלט את מבטי.
סטפני מיהרה להסתלק כשדניאל ניגש אליי.
"היי" אמר. "היי" חייכתי. הצלחתי להסתיר ממנו את
מה שהרגשתי.
"מירנדה, את נראית מודאגת"
אוקיי, אולי לא הצלחתי.
"אני.. אתה.. זאת אומרת.." לא יכולתי
למצוא מה להגיד לו. מבטו של דניאל נשאר קפוא.
"אתה באמת אוהב אותי?" הרגשתי כמו איזו מפגרת.
רציתי שהאדמה תבלע אותי. משהו מוזר קרה לעיניים שלו.
המבט שלו.. התרכך?
הוא התכופף מעט והסיר קווצת שיער מהאוזן שלי.
"למה את שואלת?" לחש במתיקות. "א..אתה.. נ.. נר.. נראה
מרו.. מרוחק" גמגמתי. מעולם לא דמיינתי לעצמי
שמבטו יכול להיות חמים כל כך..
"אז יש לי חדשות בשבילך" הוא רכן אליי.
הוא נישק אותי על שפתיי.
הרגשה נעימה עקצצה את שפתיי.
"עכשיו יש לך את התשובה?" שאל במתיקות.
"כן" לחשתי.
הצלצול נשמע, אבל אנחנו נשארנו לעמוד בחצר
בית הספר. "אתה יודע שאם נשאר פה, נתחיל את
הסמסטר השני ברגל שמאל?" שאלתי.
"את פוחדת שכל מה שהשגת עד עכשיו ייעלם?" שאל חזרה.
"לא, אני פוחדת שכיתה י' תיחשב אצלי "כיתת ההברזות".
ואל תגיד לי שזו רק הפעם הראשונה, כי לא אכפת לי" אמרתי.
"נו, בחייך" התחנן.
"טוב בסדר.. רק כי אתה ביקשת" אמרתי.
לפחות עכשיו אני בטוחה שהוא אכן אוהב אותי.
תחושה מוזרה פירפרה לי בבטן.
"אתה מרגיש את זה?" שאלתי.
"לא.." ענה דניאל. לרגע חשבתי שאני מדמיינת,
אבל אז הבנתי שאני לא טועה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-snow angel-