http://www.youtube.com/watch?v=h8Hgp150Eno
העשן החל להתפזר, חושף שלדי בתים מעשנים, מתלהטים במהירות למגען החמים של קרנות השמש. אדים מהאדמה המתחממת, לחות כבדה החלה להזדחל בנבכי הבתים – וברחובות הגועשים של העיר הגדולה אני נשארתי לבד.

רוח חמה נשבה על פני כשדיוושתי על האופניים שלי. יכולתי לראות את חוף-הים מרחוק; אף גל לא התנפץ על הסלעים. קצף לבן, או שמא שובל של חלומות נשטף בעדינות אל החוף ואז התמוסס, לוחש כמו נחש המשיל את עורו באיטיות.

לאחר חמישים דקות השמש החלה לשקוע.  היא הזהיבה בקרניה את הרחובות ושרטטה על פני צללים סגולים-כתומים שגרמו לי לחייך. מזג האוויר היה יותר נעים עכשיו; הרוח החמה התקררה מעט כשהצליפה בפני ופרעה את שיערי הבהיר.

כשהגעתי אל החוף השלכתי את אופניי על החול והבטתי מסביב; על החוף היו שלושה אנשים מלבדי – שני גברים ובחורה אחת. כשהבטתי בה בפעם הראשונה לא יכולתי לעמוד. אם הייתי מביט בה לזמן ארוך יותר, סביר להניח שהייתי נופל.

לבחורה היה שיער ארוך ורך בצבע חול, עיניים נוצצות ויפות, שפתיים ורודות ואף כפתורי. היא הייתה היחידה ביניהם שלא לבשה חולצה מכופתרת אלא שמלה שחורה-לבנה בעלת גזרה פשוטה אך מיוחדת.

היא הסתכלה עליי. פנסי הרחוב על האספלט הקרוב החלו פתאום להבהב, השמים התקדרו והאווירה נעשתה לחוצה יותר.

הנערה התקדמה אליי בהליכה איטית יחד עם שני הגברים בחליפות. מבט אדיש נסוך על פניה; היא הסתכלה עלי בסוג של עליונות כשבחנה את תווי פני באיטיות, ואז הושיטה את ידה ללחיצה בתנועה קלילה.

"הֵיי דְרוּ," היא נקבה בשמי ואז הושיטה את ידה ללחיצה. "זוֹאִי."

"איך את יודעת איך קוראים לי?" שאלתי בקרירות. "זאת כזו סטייה לעקוב אחרי אנשים ולברר מה השמות שלהם?"

"אני אחת מהגורמים הבכירים מאחד הארגונים הסודיים בעולם, אָנְלֶימֶיטֵדְ." היא אמרה באיטיות ואז הסבירה: "הארגון מטפל בדברים רציניים שהמשטרה לא יכולה לפתור, יוצא למשימות ודברים כאלה. הפואנטה היא שאנחנו רוצים לגייס אותך אלינו."

"ואם אני לא מעוניין לקחת חלק בקשקוש הזה?" שאלתי בנרגנות. "זה נראה דפוק לגמרי."

"אתה רואה את שני אלה?" היא לקחה נשימה עמוקה והצביעה על שני הבריונים בחיוך קל. "הם ישמחו לשכנע אותך."

ידו השרירית של הבריון השמאלי תפסה בצווארוני ומשכה אותי מעלה. הנעתי את רגלי בשל חוסר שיווי משקל, אמנם התייצבתי במהירות והרמתי אליו מבט רגוז. התפתלתי מעט במקומי כדי להשתחרר מהאחיזה – והבריון שלא יכל לשאת זאת הפיל אותי על החול.

הרגשתי איך השיער הבהיר שלי מתמלא בגרגירים קטנים ומגרדים. הדבר היחיד שרציתי לעשות כרגע היה לקחת את האופניים שלי ולברוח הכי רחוק שאפשר – אך לא היה לי מוצא.

"אני חושבת שטעמת מספיק. תפסיקו לריב, רבותיי." זואי חייכה בידידותיות. "אתה בא, דרו?"

דפיקות ליבי החלו להאיץ במהירות. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להתעשת, מקווה שכל מה שקורה כאן הוא לא יותר מחלום פרוע. שפשפתי את עיניי במהירות, וכשפקחתי אותן זואי ושני הבריונים עדיין עמדו מולי וציפו לתשובה.

אחד הבריונים הניף את אופניי מעלה ונשא אותן על כתפו והשני נעץ בי מבט, דואג שלא אברח. מן החוף עלינו אל הרחוב. רצפת האבן המלוכלכת הייתה מעוטרת בכוסות פלסטיק וניירות, כתובות גרפיטי גסות ובניינים עגמומיים.

הכניסה לאחת הסמטאות המפחידות בעיר קידמה את פנינו – ובדיוק לשם הבריון הוביל אותי. בקצה הרחוב חנתה מכונית שחורה שראיתי במעומעם. ככל שהתקרבנו הסמל התבהר ואני סברתי שמדובר בפורש. הרגשתי כאילו הלב שלי עומד ליפול; המכונית הייתה כל כך יפה שצמרמורת קלה עברה במורד עמוד שדרתי והקפיאה אותי לגמרי.

"זה לא אמיתי." אמרתי לזואי. "יש לך פורש?"

"זה לא אמיתי, המפקדת." היא תיקנה אותי בחיוך ואז דחפה אותי לתוך המכונית.

 הפרק הזה הוא רק ההתחלה.

בהמשך תהיה הרבה רומנטיקה וגם הרבה מתח - אז יש למה לחכות.

אוהבת.