14.1.2004
ישבנו כל 'החבורה' מאחורי ביה"ס.
"אה.. שחכנו לספר לכן" טום אמר בחיוך,
"אה.. נכון, מחר יש לנו תחרות כישרונות
צעירים, אנחנו נופיע עם הלהקה שלנו" ביל השלים את דבריו של טום.
"מגניב, איפה?" קטיה שאלה,
"במועדון החדש בסוף הרחוב, בשעה 19:00"
"אוקיי אני בטוח באה" קטיה אמרה בחיוך,
"וואו רגע, יש לכם להקה? למה לא ידעתי? טוב
לא חשוב אני גם באה" הוספתי בחיוך. אף פעם לא יצא לי לשמוע את ביל שר ואת טום
מנגן, מעניין אם הם באמת טובים.
15.1.2004
יום ההופעה הגיעה אני וקטיה היינו בדרכנו להופעה,
"לא יצא לי לשמוע את ביל וטום מנגנים
ושרים" אמרתי
"וואו הם מדהים"
"אני מחכה לשמוע".
נכנסו למועדון ותפסנו מקום בקהל, ההופעה החלה.
מסביב לא היו הרבה אנשים, מועדון די שקט, קצת התבאסתי בשביל הלהקה שאין הרבה קהל.
כישרונות
החלו לעלות, עד שהלהקה ה27 הייתה הלהקה של טום וביל.
"קבלו במחיאות כפיים את טוקיו הוטל" כל
הקהל מחה כפיים אך אף אחד לא התרגש, חוץ ממני ומקטיה כמובן. הלהקה ניגנה מדהים
בעניי, אך אנשים לא ממש התלהבו. לבסוף כל הכישרונות עלו לבמה..
"במקום השלישי- הם.. בלס" הקריין אמר
ומחיאות כפיים נשמעו,
"במקום השני- הם... אול אין" שוב
מחיאות כפיים,
"ובמקום הראשון..." ברגע זה היה לחץ
גדול בין כל המתמודדים.
"מלאכים אמריקאים" מחאתי כפיים אך שום
חיוך לא עלה לי, ראיתי שטום וביל התבאסו מאוד.
הלכתי אל מאחורי הקלעים לראות את הלהקה,
"אל תדאגו" אמרתי,
"כן.. יהיה עוד המון תחרויות של כישרונות
צעירים" קטיה השלימה את דברי, אך ללהקה כלום לא הזיז, הם היו מבואסים.
מישהו קרה לכול הכישרונות להתייצב באיזה שהוא
מקום, אז בינתיים אני וקטיה ישבנו על אחת הספות שהיו שם וחיכינו לבנים.
"היי, מרי חכי שנייה פה, אני מכירה את הילד
הזה, אני הולכת להגיד לו שלום" קטיה אמרה לי ובמהירות עזבה את המקום. ראיתי
באופק את ביל, קראתי לו וסימנתי שיבוא לשבת על ידי. הוא התיישב, ראיתי שהיה מבואס,
"אל תדאג, אני מבטיחה לך שיום יבוא ומיליוני
מעריצים בכול העולם יעריצו את הלהקה שלכם" אמרתי מנסה לעודד אותו,
"חח.. ממש"
"אתה תראה" אמרתי בחיוך בטוח.
16.1.2004
ידידים יכולים להפוך לאוהבים, אוהבים לעולם לא
יוכלו להיות ידידים.. משפט כל כך נכון, אני וביל באמת נעשינו ידידים, אבל כל פעם
שראיתי אותו עם קטיה וכול פעם שטום ניגש אלי, עלה על הפרצוף שלנו מבט שונה. היום
הגעתי לבית הספר, וטום ניגש אלי. אני וטום די נהפכנו למעיין זוג לא רשמי, האמת
אפילו לא שמתי לב לכך, כל הזמן התעסקתי בביל וקטיה עד שלא שמתי לב למה שקורה סבבי,
נתתי לטום לחיות בתוך אשליה שפתאום הבנתי שזה לא זה, שהוא באמת מרגיש אלי משהו.
"היי" אמרתי כהרגלי,
"אממ.. אני צריך לדבר איתך" טום אמר
מאט מתוח,
"אוקיי" אמרתי בחיוך מסוקרן,
"אמממ.. תראי אנחנו די הרבה זמן יוצאים "אני
רק חייכתי בביישנות מהנהנת שימשיך,
"מה שאני מנסה להגיד זה.. שאני חושב שאנחנו
מוכנים לשלב הבא לא?" הוא אמר ואני לרגע נתקפתי חרדה, שלב הבא?! הוא כאילו
מתכוון שנעשה.. כאילו...
"אני רוצה שנהיה חברים רשמי ולא סתם שניים
שיוצאים" הרגשתי אבן נופלת לי מהלב, אז לזה הוא התכוון, חח.. לרגע חשבתי..
טוב לא חשוב,
"אז? את רוצה?"
"וואו אממ.. אנ.. אני חושבת שאני יחשוב על
זה קצת, זה בסדר?"
"ברור! ברור! קחי כמה זמן שאת צריכה" אמר
בחיוך, טום באמת מתנהג אלי בצורה יוצאת דופן, הוא באמת מצחיק ושובב אבל בפנים
בפנים גם הוא רגיש, כמה שהוא לא מראה את זה, אני כבר הספקתי להכיר אותו.
חזרתי הביתה ולא הפסקתי לחשוב על הדברים שטום אמר
לי, יחד? כאילו חברים? בעצם למה לא, אין לי אף אחד.. טוב אין לי אף אחד בפועל אבל
יש לי מישהו אחר בראש ובלב, העברתי את מבטי לחלון של ביל, התריסים שבו להיות
פתוחים. ביל ישב בחדר, לרגע הוא הזיז את מבטו אלי, הוא לקח מהר את המחברת הקבוע
ורשם משהו,
'את הולכת להסכים לטום?'
'הוא כבר הספיק להגיד לך?' רשמתי חזרה,
'אני יודע את זה לפניך' הוא רשם והוציא לשון כך
שעגילו בלט במעט, אני השבתי בגיחוח קל,
'אני עדיין לא יודעת' רשמתי,
'למה?'
'אני חושבת, שאנחנו לא מרגישים אותו דבר'
'מה זאת אומרת?'
'הוא מרגיש אלי משהו שאני לא מרגישה אליו'
'אבל אולי עוד תרגישי' הוא רשם התחלתי לכתוב ;
"איך? איך אני יכולה לפנות מקום בלב שהוא כבר תפוס, שאני אוהבת מישהו אחר?
שאני אוהבת אותך ביל! " הסתכלתי על הדף וקרעתי אותו מהמחברת, קיבצ'צ'תי
וזרקתי לפח, זה לא נכנס פנימה זה נפל על יד הפח. כל כך רציתי להגיד לו את זה אבל
התאפקתי, ידעתי שזה יהרוס הכול.
17.1.2004
הגעתי לבית ספר והייתה לי כבר החלטה בראש,
התיישבנו בהפסקה אני טום ביל וקטיה.
"טום אני יכולה לדבר איתך" אמרתי וזזנו
הצידה,
"אממ.. חשבתי על מה שהצאת"
"אוקיי" אמר בחיוך מחכה שאני ימשיך,
"ו.. אממ.. אני חושבת שזה ..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
