היי, אני פשוט חייבת להגיד שיש את הבלוג של מריאן, עזרתי לה לכתוב סיפור ואני ישמח אם תוכלו להיכנס לבלוג ולקרוא את הסיפור, הסיפור יצא באמת מדהים! קישור - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=683779
פרק 20
16.6.2010
אתה בטח רוצה לשמוע על המסיבה שהייתה...
הגענו לבית המלון ומשם נכנסו לחדר החגיגות, חדר
מכובד אפילו די גדול, אך עם לא כל כך הרבה אנשים כמו שציפיתי, אולי 50 אנשים.
"מרי , קטיה!" שמענו צעקה מאחורינו
והסתובבנו, ביל עמד שם ונופף לנו שנבוא אליו,
"היי" אני וקטיה אמרנו יחד,
" היי, מתי הגעתן?"
"ממש הרגע" עניתי,
"מילקי, אתה בא?" שוב כל פקאצי הגיעה
מאחורי ביל זזתי מאט לראות מי מגיעה למרות שלפי הקול ישר זיהיתי,
"כן קלואי רק שנייה, אוקיי קטיה מרי, אתן
רואות את הבמה שם" ביל הצביע על אזור מסויים שבו עמדה במה לא כל כך גדול ו20
שולחנות עגולים מפוזרים קרוב לבמה,
"כן" אישרתי,
"אתן יושבות בשולחן 5"
"אוקיי" אמרנו יחד והלכנו לשולחן שלנו
שהיה באמצע הכי קרוב לבמה.
ההופעה עמדה להתחיל לרגע חשבתי, השולחן גדול מדי
רק בשבילי ובשביל קטיה, ושוב צחקוק פקאצי קטע את מחשבותי, רק שהפעם זה נשמע כמו
כמה בנות. לא הספקתי לזהות את הקול וכבר ישבו מולי קטיה ועוד שתי בנות פקאצות לא
פחות ממנה.
"אוי לא, מה אתן עושות פה?" שאלה,
"זה השולחן שאנחנו יושבות בו, שולחן 5"
אמרתי בעדינות כי ידעתי שאם אגיב אחרת זה יגמר רע,
"מ'שתגידי" אמרה ולפתע כל האורת נסגרו
ורק הבמה הייתה מוארת, אנשי במה שמו שלושה כיסאות באמצע הבמה שהיו די קרובים
לשולחן שלנו אבל היה מרחק קטן.
ביל טום וחבר הלהקה השלישי גיאורג ישבו על הכיסאות
בעוד שגוסטאב ישב על יד התופים מאחוריהם. מחיאות כפיים רבות נשמעו מהקהל ביל תפס
את המיקרופון והחל לדבר.
"זה שיר שהמון שנים לא שרתי, כתבתי אותו
בגיל 15 בערך הוא מוקדש למישהי מיוחדת" הוא אמר בחיוך והפנה את מבטו אלי, הוא
קרץ לשנייה ואני חייכתי,
"איזה חמוד" שמעתי את קלואי אומרת ושמה
יד על הלב כאילו התרגשה,
"הוא כתה לי שיר" אמרה בחיוך,
"קלואי! את לא הכרת אותו בגיל 15!"
קטיה אמרה במעט עצבים מעט לגלוג,
"בטח שכן כאילו היינו באותה כיתה" עאלק
את לא שמת עליו אז! חשבתי בלב,
"השיר
נקרא אם שום דבר לא הולך יותר" ביל המשיך לדבר..
(אם
אתן זוכרות לפני כמה פרקים הדגשתי משפט, "אבל
תזכור, גם כששום דבר לא הולך, וגם אם נהיה בקצוות שונים של האוקיינוס אני תמיד
יזכור אותך אני יהיה כמו המלך השומר שלך, בכל זמן בכל מצב" )
אם שום
דבר לא הולך יותר - wenn nichts mehr geht
אף אחד לא מכיר אותי באמת
העולם שלי פשוט קורס
וזה ניקרא כמו הפי הנד[סוף שמח]
אני לא צריך לבכות לידך
אני יודע שאנחנו לא בני אלמות
אבל אמרת פעם
אם שום
דבר לא הולך יותר
את תייהי מלאך – רק בישיבלי
ותופיעי בכל לילה חשוך בישבילי
ואז נעוף הרחק מכאן
אנחנו לא נאבד אחד את השני יותר
עד שתופיעי
בפעם הראשונה בישבילי
לפי שתגיעי אליי מלמעלה
העננים יבכו בישבילי
חיכתי לך נצח שלם
אבל זה עדיין לא ניגמר
בגלל שאת עצובה לפעמים
אם שום
דבר לא הולך יותר
את תייהי מלאך – רק בישיבלי
ותופיעי בכל לילה חשוך בישבילי
ואז נעוף הרחק מכאן
אנחנו לא נאבד אחד את השני יותר
לעולם לא נאבד שוב
אם שום דבר לא הולך יותר
תחשבי רק
עליי ותראי מלאכים ליידך
תחשבי רק עליי ותראי מלאך ליידך
אם שום
דבר לא הולך יותר
את תייהי מלאך – רק בישיבלי
ותופיעי בכל לילה חשוך בישבילי
ואז נעוף הרחק מכאן
אנחנו לא נאבד אחד את השני יותר
כששום דבר , כששום דבר לא הולך
כששום דבר , כששום דבר לא הולך.
הוא שוב התחיל לדבר, הפרצוף שלו הופנה לכיוון
הקהל היותר רחוק, אך העניים שלו לא זזו ממני.
"אני זוכר שזה מה שאמרת אך האם זה מה שרצית
לומר?" אמר בחיוך, הבנתי למה הוא התכוון, אז כשנפרדנו בבית שלי, כשעזב לברלין,
אמרתי לו 'גם כששום דבר לא הולך, וגם אם נהיה בקצוות שונים של האוקיינוס אני תמיד
יזכור אותך אני יהיה כמו המלך השומר שלך, בכל זמן בכל מצב' אני זוכרת לפני שאמרתי לו את זה ניסיתי להגיד לו
שאני אוהבת אותו. איך הוא יודע שזה מה שרציתי להגיד לו, ולמה הוא בכלל מזכיר את זה
עכשיו? הוא הרי אמר, שהוא עבר הלאה, וגם אני. או שאולי לא??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
