השם של הסיפור נקרא "היומן" קרדיט לנוי (דרך אגב שם יפה PX )
פרק 6
25.12.2004
אני וביל לא דיברנו מילה על מה שקרה, וברור שגם
לא סיפרנו לטום ולא לקטיה, בעצם ביל לא אשם בכלל, הוא לא ידע, אני ידעתי ואני עשיתי
את הטעות. מה זה משנה? אחרי מה שהיה היום, כלום כבר לא משנה!
ת. פלשבק-
"וכך פרצה מלחמת העולם הראשונה.." המורה התחילה לבלבל במוח
דברים משעמים עד ש..
"אוי, נגמר לי הטוש מרי את יכולה בבקשה ללכת למזכירות לבקש טוש
חדש?"
"כן" אמרתי שמחה, כל החפירות האלה על מלחמת העולם הראשונה,
את מי זה מעניין?!
יצאתי מהכיתה והתחלתי ללכת למזכירות עד שפתאום ראיתי שהתבלבלתי וזאת
לא המזכירות, בכל זאת הבית ספר ענק! ואני די חדשה ככה שבקלות אפשר ללכת לאיבוד.
ראיתי שהמקום שהגעתי אליו הוא המחסן, 'בטוח יש פה טושים' חשבתי לעצמי ונכנסתי לחדר
'טראאאח!' דלת הכניסה נסגרה בבת אחת, רצתי לדלת לפתוח אותה אבל היא לא נפתחה.
ניסיתי כמה פעמים אבל שום דבר לא עזר, "שיט!" מלמלתי לעצמי בשקט
"הצילו!!" צעקתי ודפקתי על הדלת, אחרי כמה דקות הדלת נפתחה ומישהו עמד שם, זה
היה ביל,
"איפה את?! המורה לא מבינה כמה זמן לוקח לך" אמר וסגר אחריו
את הדלת,
"לא!!" צעקתי אבל זה היה מאוחר מדי הדלת ננעלה שוב,
"אני לא מאמינה!" אמרתי,
"מה קרה?"
"הדלת נעולה!"
"מה?!" אמר בטון גבוה, הוא רץ לדלת וניסה לפתוח אותה אבל זה
לא עזר, הדלת הייתה נעולה.
ישבנו שם מחכים שמישהו יבוא לחפש אותנו, מסביבנו שררה דממה, היה קצת
מוזר להיות רק אני וביל, במיוחד אחרי מה שהיה.
"אז.." הוא התחיל להגיד,
"אז?" שאלתי מבולבלת,
"לא יודע, השתיקה הזאת מעיקה קצת" אמר בגיחוך שגרם גם לי
לצחוק,
"מה קורה?" שאלתי,
"נחמד"
"רק נחמד?"
"כן, לא הכי שבשמיים"
"למה?" שאלתי מתעניינת,
"את ידעת שזה הייתי אני" אמר,
"מה?" שאלתי מבולבלת,
"במסיבה, ידעת שזה הייתי אני, אמרתי בפירוש קטיה ואת ענית כאילו
היית היא, ידעת שזה אני ולא טום, נכון?"
"כן" אמרתי במבט מושפל,
"אז למה?"
"לא יודעת ביל, אתה צודק עשיתי טעות, בבקשה עזוב את זה"
"טוב, אז מה קורה איתך?" שאל והחליף נושא,
"נחמד" עניתי בחיוך,
"רק נחמד?" שאל גם בחיוך,
"כן, ככה לא הכי שבשמיים"
"את רואה! את מנסה לחזור לדבר על זה" אמר בגיחוך,
"לא אני לא" אמרתי גם צוחקת מאט,
"אני יודע שאסור לי להגיד את זה",
"אבל..?" שאלתי מחכה שימשיך,
"אבל, אני לא חושב שזה היה טעות" אמר משפיל מבט, לרגע
הרגשתי האדם הכי מאושר בעולם אבל מהר מאוד חזרתי למציאות,
"לא, לא, לא, ביל אסור, פשוט אסור! קטיה חשובה לשנינו והיא
תיפגע!"
"אני יודע, עזבי לא משנה"
"כן, זה היה סתם רגע שגוי, אתה וקטיה הרבה זמן יחד, זה גרוע,
פשוט נשכח מזה בסדר?" אמרתי,
"בסדר" אמר בחיוך,
"מרי!" שמעתי צעקה מבחוץ,
"היי!!" אני וביל צעקנו, בדיוק קטיה פתחה את הדלת,
"אל תסגרי!" אני וביל צעקנו,
"לא סוגרת" אמרה בבהלה, אני וביל רצנו החוצה ביחד, וקטיה
יצאה אחרינו,
"הכול טוב?! כולם מחפשים אתכם !"
"כן, פשוט ננעלנו פה במחסן" אמרתי ואני וביל הסברנו לה מה
קרה, כמובן שלא סיפרנו לה על מה דיברנו, אבל רק סיפרנו על איך שננעלנו.
פרק 7-
הפסקתי לקרוא ביומן, כבר נהיה מאוחר, סגרתי אותו והלכתי לישון.
למוחורת קמתי לבית הספר, התארגנתי ובאתי לצאת מהבית אך ברגע האחרון
התחרתתי, רצתי לחדר, לקחתי את היומן ושמתי בתיק.
כשהגעתי לבית ספר השעתיים הראשונות עברו לאט אך בסופו של דבר הגיעה ההפסקה,
הוצאתי את היומן ובאתי לקרוא אך לינדה חטפה לי את היומן.
"תחזירי!" צעקתי עליה,
"לא רוצה" אמרה ונעמדה על השולחן " היי כולם תקשיבו!"
המשיכה לדבר והסתכלה עלי,
"תחזירי!" צעקתי שוב, הפעם החלטתי לנסות לחטוף לה את היומן אבל
שתי השפוטות שלה נעמדו מולי וחסמו לי את הדרך.
לינדה פתחה את היומן,
"היומן של מרי טוייד, נא לא לגעת" היא קראה בקול רם כך שכול
הכיתה תשמע,
"עזבי!" צעקתי אך ידעתי שזה לא יעזור, דמעות הציפו את עיניי. בחנתי
כל תזוזה שהיא עשתה, היא לא קראה מילה יותר, רק דיפדפה מהר יותר ומהר יותר
בעמודים,
"זה ריק" לפתע אמרה,
"מה?" אמרתי בשקט מופתעת, היא זרקה את היומן על הריצפה והכיתה
החלה להתרוקן במהירות. התיישבתי ופתחתי את היומן, הוא באמת היה ריק,
"אבל איך..?" התחלתי למלמל בשקט. סגרתי שוב את היומן למספר שניות
וכשפתחתי אותו שוב, כל המילים חזרו כאילו כלום לא קרה.
'מה קרה פה עכשיו?! מה זה לעזאזל היומן הזה, קודם המיץ ועכשיו זה?! אז
כנראה שהאיש הזקן אמר שאני לא יבין דברים ביומן הוא לא התכוון למה שרשום בו אלא
ליומן עצמו'.
היום לימודים נגמר הגעתי הביתה וניגשתי ליומן, חששתי קצת אך לקחתי נשימה
עמוקה והמשכתי לקרוא –
26.12.2004
התיישבתי בחדרי על יד החלון, וביל ישב בחדרו, הוא היה נראה משועמם.
לפתע הרים את ראשו והעניים שלנו התנגשו זה בזו, הוא חייך אלי ואני החזרתי חיוך מבויש,
אך בכל זאת ראיתי שמשהו לא קשורה, לקחתי את המחברת ורשמתי לו-
'מה קרה?' הוא חייך שוב ורשם ,
'מבולבל'
'למה?'
'יש לי שאלה, נגיד היית ממש רוצה משהו אבל הוא היה פוגע באנשים שהם
חשובים לך, היית מסתכנת ובכל זאת משיגה אותו?'
'לא בטוח, תלוי כמה הדבר הזה חשוב',
הוא חייך אלי חיוך עם עיניים נוצצות והלך. שוב נשארתי יושבת על יד
החלון, בוהה בחדר, חושבת למה הוא התכוון שהוא רשם דבר שהוא ממש רוצה, התבלבלתי
לגמרי.
27.12.2004
היום קטיה הזמינה אותי, את טום ואת ביל אליה הביתה לראות סרט. הכול
הלך טוב עד שפתאום היה הפסקת חשמל,
"בדיוק בקטע הכי חשוב יש הפסקת חשמל?!" אמרתי,
"מה קורה?" שמענו את טום מרחוק,
"איפה טום?" ביל שאל אותי ואת קטיה,
"חחח.. הוא הלך להכין פופקורן" אמרה בגיחוח,
"אני הולכת לראות מה קרה" קטיה אמרה והלכה,
שמענו משהו נופל,
"אל תדאגו הכול בסדר!" שמענו את טום צועק, אני וביל
התפוצצנו מצחוק. מסביב היה חושך מצרים, הרגשתי חום מתקרב אלי ואז נשימות קטנות,
הבנתי שביל מתקרב אלי והמרחק בייננו הלך ופחת שפתיו כמעט היו על שלי, הרגשתי זאת,
"חזרתי" שמענו את טום צועק, הנשימות התרחקו במהירות ואחרי
כמה שניות החשמל חזר, ביל ישב על ידי כאילו כלום לא קרה, אך העביר בי מבט עם רמז.
28.12.2004
אגרתי אומץ והלכתי לדבר עם ביל על מה שקרה אתמול,
"ביל אנחנו צריכים לדבר" אמרתי לו והלכנו למאחרי
ביה"ס.
"מה קרה?" שאל,
"רציתי לדבר איתך על מה שקרה אצל קטיה אתמול"
"מה קרה?" שאל באדישות,
"מה זאת אומרת מה קרה?
אתה יודע הרגשתי שהייתה קרוב"
"אני סתם ניסיתי להגיע לפלאפון שלי"
"מה אבל.. טוב בסדר כנראה התבלבלתי אתה בא לכיתה?"
"אממ.. אוקיי" בדרך הייתה שתיקה חשבתי על זה שאני יודעת שהוא
לא באמת ניסה להגיע לפלאפון שלו, נשימותיו היו לכיוון שלי , אבל יכול להיות שסתם
דמיינתי.
הגענו לכיתה, טום בא אלי מחויך,
"היי מרי רציתי לדעת אם בא לך ללכת היום לפארק או משהו?"
שאל מבוייש,
"אממ.. טום אני לא יודעת כל כך איך להגיד את זה אבל אני לא חושבת
שזה יעבוד בנינו"
"מה? זה משהו שעשיתי?" שאל המום,
"לא, לא, ממש לא, זה פשוט אני לא מרגישה כמוך ואני לא רוצה לגרום
לך לאשליה"
"אהה.. אממ.. אני מבין" אמר במהירות והלך לשבת במקומו. הרגשתי
רע עם עצמי אבל עשיתי את המעשה הנכון, אני חושבת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
