הייתה לי חצי שנה קשה. חצי שנה של התמודדות עם הרבה דברים. לא יכולתי להרשות לעצמי לברוח לפה.
זו הייתה תקופה שהביאה אותי למצבי קיצון, לבחור לחיות או לשקוע בעצמי ובדיכאון הזה שתוקף אותי כל פעם מחדש. היו פעמים שהוחלטו החלטות לא נכונות אבל מה שצריך להיות קורה, ככה לפחות אני חושבת. 

תוך כדי שהכל קורה לפעמים הייתי אומרת לעצמי שזהו, זה הולך להיגמר ורוב הסיכויים שאין בי מספיק כוח כדי לעבור את זה, אבל כל פעם הוכחתי לעצמי מחדש שאני כן חזקה, עצם העובדה שאני פה ומדברת בהיגיון אומר שהצלחתי להתאושש. 

טעמתי קצת מהחיים האמיתיים, כמה קשה לגור פה, לחיות פה. יוקר המחייה מקשה מאוד על אנשים עם מוגבלות להסתדר פה ולחיות חיים ברמה שאפשר להסתדר לבד לכל החיים. בטוחה שיש כאלו שיחלקו עליי אבל זאת דעתי ואני מספרת ממה שחוויתי על בשרי.
הניסיון להחזיק את עצמי תקופה כלכך ארוכה התיש אותי. הרגשתי שאני מתמוטטת, כי אף אחד לא הצליח להבין אותי. 

לאנשים מהצד זה יכול להיות מאוד מצחיק לשמוע אותי אומרת שקשה לי. 

"מה את מתלוננת? את צעירה וחזקה, תנצלי את זה"

לפעמים אני מרגישה כמו זקנה בת80.אומרים לי שאני מתנהגת כמו אחת כזו ואני לא נעלבת, זה נכון לפעמים. 

העייפות לוקחת ממני הרבה כוחות, אנשים מסביבי חושבים שאני לא מנסה להתגבר על זה אבל הם לא מבינים שה"מתאמץ" שלי בא להם בקלות. הם לא מבינים שכל סיבוב ראש אצלי מעורר בי בחילה ועצבות. אני מגיבה לאט ואני לא הכי צלולה בעולם. אף אחד בעולם הזה לא מושלם אבל קשה לי להתנתק מהמחשבה שמשהו אצלי לא בסדר כי אני תמיד ארגיש האאוטסיידרית שלא מדביקה את הקצב של כולם.