Angel Without Face

ג'ואו הגיע לרחוב הזר של התיכון קצת לפני שמונה, בדיוק כמו שנה שעברה.

לגופו טי-שירט אפורה, ג'ינס דהוי,

נעליי ספורט קרועות במקצת וריח של סבון מהאמבטיה הקצרה שהספיק לעשות.

חמש דקות דקות הליכה והוא עומד מול הבניין בגווני הכחול ומתוחזק היטב.

"לפחות זה." מלמל ג'ואו.

זה יכול להיות בקלות בניין מתפורר שהיה גומר לו את הביטחון העצמי,שבכל מקרה היה שרוע.

הוא יכל פשוט לעבור ארץ ולהמשיך בחייו כאילו כלום לא קרה אבל מצא את עצמו עומד מול דלת מפוחד אך מרוגש.

מייקל היה מסוג הגברים שגורם לנערות להפיל לסתות ולחזור להאמין באלוהים, שאלוהות שכזאת תהיה קיימת, אבל העיניים..

העיניים זה מה ששובר כל אחד, שילוב של אפור וכחול וניצוץ קל ששובר אותך ללא רחמים.

הוא ירד מהמכונית בדיוק כשג'ואו היה בדרכו לשנות כיוון ולחזור לבית.

תוך כדי הליכה, נתקלו אחד בשני. הפלאפון של ג'ואו נשבר ושכב לו פצוע בסמוך לחבילת הסיגריות שנפלה למייקל מהיד.

תוך כדי אמירת סליחה, ג'ואו התכופף לעזור למייקל לאסוף את הסיגריות ולהרים את חלקי הפלאפון, ומיד טבע בעיניו.

קשה להסביר אבל זה ממש כאילו מייקל היה מודע להשפעת העיניים שלו על ג'ואו,

והיה נדמה לג'ואו שהוא הבחין בחיוך קל מצד פיו של מייקל.

"אני באמת מתנצל." מלמל ג'ואו כשסומק שורר על פניו. מייקל חייך.

"תפסיק להתנצל, זה יכול היה לקרות לכל אחד." ואז בלי להתבלבל הוא הושיט יד אל פניו של ג'ואו,

עצם את עיניו ונישק אותו נשיקה רטובה ואיטית.

אחריי כמה שניות של התאוששות ג'ואו הצליח לפקוח את עיניו, "אתה עושה את זה הרבה?".

"תראה, אני אסביר לך מה הולך לקרות עכשיו, אתה רק מקשיב מבלי להוציא אף מילה. אתה מסוגל לעשות את זה?"

ג'ואו הנהן בראשו, עדיין נבוך מהמקרה שקרה לפני שניות אחדות.

מייקל הוציא פתק, עט מהכיס וכתב משהו תוך כדי הסתכלות על ג'ואו, בחן אותו מלמעטה למעלה והוסיף עוד מילים לפתק.

זרק את העט חסר הדיו לצד והתקרב אליו, "את הפתק הזה תקרא רק כשאתה מגיע הביתה."

מופתע לגמריי עם הטעם המתוק של לשונו ג'ואו הנהן בראשו ולא אמר מילה.

"אתה מגיע הביתה וקורא את הפתק ומה שיקרה אחר כך.. תלוי בך."

וכך הסתובב והלך.