"לרוץ עם הרוח"- סיפור בהמשכים

היי!

מאד מצטערת על ההזנחה... לא עדכנתי הרבה זמן יחסית.

הפרק יצא לי בגודל בינוני כזה, 5 דפים בוורד. תגידו לי איך זה... [=

חוץ מזה תיהנו, ואל תשכחו להגיב ולהירשם למנויים!!!

- - - - - - -

העיניים שלי נפערו קצת, אבל די מהר הצלחתי להשתלט עליהן. איתי? איתי שאיתי בכיתה, זה הבלונדיני עם העיניים הכחולות, האקס של מעיין?

רוב הסיכויים שכן, אלא אם יש עוד איזה איתי בבית ספר שהוא רק במקרה התחשק לו לשלוח לי את האס-אמ-אס הזה.

אחרי שהבנתי שזה באמת איתי, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה: 'מחר אני הולכת להחטיף לו מכות'. בסך הכל נראה לי שמותר לי, אחרי מה שהוא עשה. חוץ מזה, אני לא חושבת שאני אצליח לגרום לו ממש נזק רציני מבחינה פיזית... אבל הלוואי.

"מאי?" שאל מורן בדאגה. "את מכירה את החבר שלי? רגע- איתי... זה לא הזה שיצאת איתו?"

הנהנתי חלושות, עדיין טיפה בהלם. "הוא בלונדיני... עם עיניים כחולות. עור בהיר כזה, נכון?"

"כן", הוא ענה. "תקשיבי, לא ידעתי שזה הוא. חשבתי שהתכוונת לאיתי אחר."

"ברור, ברור שלא עשית את זה בכוונה..." מלמלתי. "רק שפשוט אני מנסה להחליט באיזה צורה אני הולכת להחטיף לו מכות מחר, זה הכל."

מורן צחק.

"אני יכול לעזור לך עם המכות, אם תרצי."

"הממ. אני דווקא חשבתי שאתה לא אלים במיוחד."

"אני הייתי מחטיף לו מכות", אמר אלכס. בחיי, כמעט שכחתי שהוא שם. "סתם, נו..." הוא מיהר להוסיף אחרי המבט שהסתכלתי עליו. "או-קי, תלוי מה הגובה שלו", הוא נכנע.

"הי, אלכס! בחיי, לא שמתי לב", צחק מורן. "נחמד לראות אותך."

אלכס חייך.

"יודעים מה, יש לי רעיון", קפץ פתאום אלכס. "לי ולכריס די משעמם סתם לצאת לבד, אז חיפשנו איזה זוג שנוכל לצאת איתו לדייט כפול. סרט או משהו. מה דעתכם?"

"נשמע לי... סבבה לגמרי", עניתי. "מה איתך, מורן?"

"בכיף", ענה מורן.

"אחלה. אז רק בואו נחליף פלאפונים או משהו, אני עוד צריך לתאם את זה עם כריס..." הוא אמר בזמן שהוציא את הפלאפון שלו. לראשונה שמתי לב שהרגל השמאלית שלו מונחת על סקייטבורד, שכנראה זה מה שהפיל אותי. בחיי, יש לי היום תגובות איטיות...

אחרי שהחלפנו פלאפונים נפרדנו, וקבענו להיפגש מתישהו.

"אתה לא הולך באמת להחטיף לאיתי מכות, נכון?" שאלתי את מורן בזמן שהתרחקנו מאלכס ומהפארק.

"הממ. טוב, לא באמת. אני לא ממש טיפוס של מכות", הוא הודה. "אבל אני לא רכרוכי", הוא הכריז בגאווה.

"נו, תרגיע. אני לא צריכה שתהיה מתאבק או משהו... רק אל תגיד לי שאתה הולך להחטיף לו מחר בבית ספר או משהו. מבטיח?"

"או-קי, אמא."

"חה חה."

"רוצה לבוא אליי עכשיו? לא ביקרת אצלי בכלל..." הוא אמר, ועשה מין פרצוף נעלב.

"טוב... עמית התקשרה, רצתה לומר לי משהו. אז היא תוכל לומר לי."

אחרי כמה דקות הגענו אליהם הביתה. גילה, אמא של עמית, הסתובבה במטבח והכינה ארוחת צהריים.

"היי אמא", אמר מורן בזמן שחיפש משהו במקרר. "זאת מאי, אנחנו- אממ- חברים. סיפרתי לך עליה."

"אה, את חברה של עמית גם, לא?" שאלה אותי גילה בחיוך בזמן שהמחבת תסס. הבטן הענקית שלה התנופפה מקדימה, ואני לא יכולתי שלא לתהות איך היא מצליחה להסתובב במטבח בלי להיתקל או להפיל דברים.

"כן", חייכתי גם אני. "יש לך שני ילדים מאד נחמדים".

"טוב, אז אנחנו נלך לומר 'היי' לעמית, היא רצתה לומר משהו למאי מקודם... ביי אמא", הוא אמר ואחרי שמזג לי ולו קולה הלכנו לחדר של עמית. היא שכבה על המיטה וקראה איזה מגזין, מסוג המגזינים שמתאימים יותר לקייטי.

"היי עמית", אמרתי לה בשמחה. "מה קורה? רצית לומר לי משהו מקודם..."

עמית קפצה כששמעה את הקול שלי, ושמטה את המגזין מידיה. היא הסמיקה טיפה, אבל אמרה: "היי מאי. אה, זה... אמממ", היא הביטה לרגע במורן, ואז קמה והחלה לדחוף אותו מהדלת. 'תקשורת מעניינת יש ביניהם', גיחכתי לעצמי בזמן שעמית סגרה את הדלת אחרי מורן המבולבל.

"דניאל הזמין אותי לצאת איתו", היא אמרה לי בפנים זורחים.

"ווי, אממ- 'מזל טוב'?!" אמרתי לה בחצי סימן שאלה, כי לא הייתי בטוחה אם אמורים להגיד על זה 'מזל טוב' או לא.

עמית החלה לקפץ על המיטה שלה.

"זה כזה מגניב!!!" היא קראה באושר. "ווויייי!!!" היא קראה, והקפיצים חרקו.

"לאן תלכו?" שאלתי, מנסה להתגבר על הרעש שעמית הקימה על המיטה.

"מחר לקולנוע, יש איזה סרט טוב אחד", היא אמרה, ופתאום נעצרה. השקט נשמע קצת מוזר אחרי הרעש של הקפיצות וחריקות הקפיצים.

"אבל זה הולך להיות מלחיץ", היא נאנחה. "מה אני אעשה?"

"יהיה בסדר", אמרתי לה."רגע... אולי רק בשביל הפגישה הראשונה שלכם תצאו לדייט כפול? כדי שיהיה משהו שישבור את הקרח או איך שלא אומרים את זה."

"זה רעיון טוב", היא נראתה מעודדת. "איתך ועם מורן?" היא שאלה, וניכר עליה שהתאפקה לא לעשות את הפרצוף החמוץ הזה, שהיא עושה כשבדרך כלל מזכירים אותי ואת מורן באותו משפט.

"כן, וגם זוכרת את אלכס, שהציל את מייקל? מורן ואני פגשנו אותו היום- סיפור ארוך..." סיפרתי לה בקצרה אבל הקטע הזה שאיתי עשה לי, אבל לא נתתי לה להמשיך לקלל אותו ולהציע לי איך להרביץ לו או לצעוק עליו.

"אז לאלכס יש חברה, קוראים לה כריסטינה... הוא קורא לה כריס. אז הוא הציע שהוא וכריס ואני ומורן נצא לדייט כפול בקולנוע מתישהו. אז אולי גם את ודניאל תצטרפו אלינו?"

"זה טוב", היא אמרה שוב. "כדאי שאני אתקשר אליו... רגע- איזה סרט אנחנו הולכים לראות?" היא נראתה טיפה לחוצה רק מהפרט הטכני הזה.

"לא יודעת", הודיתי. "צריך לשאול את אלכס. חכי דקה, אני אתקשר אליו, רק לומר לו שאת ודניאל מצטרפים..."

אלכס היה מאושר. "'כמה שיותר יותר טוב", הוא אמר ככה. "וזה גם יעזור לחברה שלך להיות פחות במתח ושהשיחה יותר תזרום. ואם לא יהיה על מה לדבר, אז נראה סרט. זה אחד היתרונות שבסרטים."

"אבל איזה סרט כדאי שנלך לראות?" שאלתי.

"מה דעתך על סרט אימה?" הוא נשמע מתלהב.

"אההה- האמת שאף פעם לא הייתי", אמרתי. "זה בטח יעשה לי סיוטים."

"חבל", הוא באמת נשמע מאוכזב. "אבל לא נורא. אפשר קומדיה או משהו. מה את אומרת?"

"כן, לפחות מקומדיה לא יהיו לי סיוטים", אמרתי.

"טוב. אז מחר יש איזה סרט טוב, קראתי עליו באינטרנט. מקרינים אותו בשבע בערב."

"שבע זה טוב. תודיע לכריס, ואני אודיע למורן ולעמית, ועמית תודיע לדניאל.... טוב, בקיצור שכולם ידעו, או-קי?"

סיכמנו בינינו, ככה שגם כריס, אלכס, אני, מורן, עמית ודניאל ידעו מתי הסרט ואיפה וכל זה.

אחרי זה מורן ואני סתם הסתכלנו קצת בטלוויזיה שבחדר שלו, שנינו על כורסא אחת. נראה לי שאם עמית היתה רואה את זה היא היתה עושה את הפרצוף החמוץ שלה למשך שעתיים לפחות.

"נראה לך שעמית מתישהו תשלים עם זה שאנחנו ביחד?" שאלתי בחיוך.

"ברור. כן. נראה לי. אולי. יכול להיות. אין סיכוי..." הוא אמר.

"הגיוני מאד", אמרתי. "אבל אני רצינית. כמה זמן היא תמשיך להיות ככה?"

"חודש לכל היותר", הוא צחק. "עמית זאת עמית. היא בן-אדם עקשן, אבל היא גם מצחיקה. תודי שהפרצוף הזה מצחיק."

"כן", הסכמתי. פתאום הפלאפון שלי צלצל.

"הלו, מאי?" שמעתי את אמא מעבר לקו.

"היי אמא", אמרתי.

"איפה את? עוד בערך שעה החבר של קייטי, רז, מגיע לארוחת ערב. רציתי שנכיר לו את המשפחה..."

החמצתי פנים. אפשר כבר לחשוב שהוא וקייטי מתחתנים אז החתן צריך להכיר את המשפחה של הכלה...

אבל כמובן שלא אמרתי את זה, אז פשוט פלטתי "בסדר, אני כבר באה", ואחרי זה ניתקתי.

"אני צריכה ללכת", אמרתי. "החבר של קייטי מגיע לארוחת ערב, ואמא מתעקשת שהוא יכיר את המשפחה. אפשר כבר לחשוב מה הביג-דיל..."

הוא חייך, ואז ליווה אותי לדלת, נפרד ממני בחיבוק ונשיקה, ואחרי זה נפנף לשלום.

*****

האווירה היתה מוזרה, את זה אני יכולה לומר בוודאות.

אני ישבתי בין אמא למייקל, אמא משמאלי ומייקל מימיני. נברתי קצת בצלחת שלי והכנסתי לפה מדי כמה שניות איזה חתיכת מלפפון או עגבנייה.

כשרז, החבר של קייטי נכנס הביתה, נראה לי שההורים קצת היו במין הלם קטן. אבל הם ניסו להסתיר את זה בכל הכוח.

רז היה לבוש בג'ינס שחור עם קרעים גדולים, וחולצת טי שחורה עם איזה שם של להקה, בטח להקת רוק או משהו כזה. השיער שלו היה שחור וחלק, והיה לו עגיל בגבה. נראה לי שבטח גם היו לו קעקועים איפשהו, אולי על הגב, או שהוא בטח מתכנן לעשות.

יש לי רק משהו אחד לומר על הטעם של קייטי בבנים: איכס.

אמא ואבא שאלו אותו מה הוא מתכנן מבחינת הקריירה, כי קייטי ורז כבר בכיתה י"ב ועוד כמה חודשים כבר יגמרו תיכון וכל זה. הוא אמר שהוא לא יודע, ושהוא מחפש איזה להקה לנגן בה.

'אני צריכה מתישהו להביא את מורן לארוחת ערב', חשבתי לעצמי בזמן שהעמסתי עוד קצת סלט על המזלג שלי. 'אני אראה לקייטי ולהורים איזה נחמד הוא... ובלי פירסינגים וכל זה. וחוץ מזה שהוא מחפש עבודות, למרות שהוא אפילו עוד לא בן 15...'

ככה חשבתי לעצמי וניסיתי לדמיין את ארוחת הערב עם מורן, כי הדברים של רז לא היו מעניינים במיוחד.

אחרי בערך שעה וקצת רז הלך, ולאמא בהחלט נראה כאילו הוקל לה קצת.

נראה לי שאם רז יציע לקייטי נישואים בשנים הקרובות, אמא תתעלף במקום.

עליתי למעלה, לחדר.

הגיע פתאום צפצוף מהרמקולים של המחשב, מהאתר של הצ'אט.

פיצה עם פטריות מקפצות: היי מאי, את על המחשב? (:

סתם אחת: אהא. מה קורה?

פיצה עם פטריות מקפצות: משעמם. עמית מתנהגת מוזר. היא בקושי מדברת וכל הזמן מתעסקת עם הציפורניים שלה. נראה לי שהם בסוף יישברו לה או משהו.

סתם אחת: תגיד לה שתפסיק להיות לחוצה, ושנראה לי שדניאל אוהב בנות עם ציפורניים שלמות ואנושיות.

פיצה עם פטריות מקפצות: הממ, רעיון טוב.

סתם אחת: וגם תגיד לה שתפסיק לקרוא את המגזינים השטותיים האלה, שמדברים על טיפים לדייטים ובלה בלה בלה. הכל קשקושים, כי כבר יצא לי לראות מקרוב את המגזינים של קייטי.

פיצה עם פטריות מקפצות: או-קי. נראה לי שאני צריך להתחיל לעבוד בתור מזכירה

:P אלקטרונית, כל הזמן אני מעביר הודעות...

סתם אחת: או-קי, אז בוא נדבר סתם. אה, אתה יודע שהחבר החדש של קייטי הגיע? נראה לי שההורים שלי היו קצת המומים.

פיצה עם פטריות: למה?

סתם אחת: כי הוא חצי אימו כזה, לא יודעת. יש לו פירסינג בגבה. איכס.

פיצה עם פטריות: באמת די איכס.

סתם אחת: אני אספר לך את כל השאר הפרטים מחר. אז נתראה בבית ספר? (:

פיצה עם פטריות: ברור. לילה טוב 3>

סתם אחת: לילה טוב 3>

אחרי זה יצאתי מהאתר, לבשתי פיג'מה (שהחלפתי אותה עכשיו לפיג'מה ארוכה יותר, כי התחיל להיות קר). העסקתי את עצמי עוד, אבל התחלתי להרגיש מין עייפות משונה.

נזכרתי פתאום שיש לי מחר את המבחן בתנ"ך, ושהספקתי רק לרפרף על החומר (אם לקרוא שני עמודים במחברת זה נקרא לרפרף, אז רפרפתי על החומר).

הוצאתי את המחברת והספר והנחתי אותם על השולחן. ליד זה רשמתי פתקתי,

להתכונן!

וכיביתי את המחשב. צחצחתי שיניים, ואחרי זה פשוט הלכתי לישון, שינה עמוקה. כנראה באמת הייתי עייפה.

*****

כשהתעוררתי, זה לא היה בפתאומיות. האמת, בכלל לא פקחתי את העיניים. הרגשתי כאילו העפעפיים שלי דבוקים לעפעפיים השניים, ולא ממש התחשק לי להפריד ביניהם בכוח. הייתי מכוסה לגמרי בשמיכת פוך שלי, עד הצוואר, והיה שם ממש חמים ונעים.

אבל האור הצהוב החלש שהסתנן דרך החלון שבחדר שלי חדר לי מבעד לעפעפיים, גם אם הוא היה חלש, והזכיר לי שיש לי עוד יום בבית ספר.

'למה זה נראה כאילו הזמן טס?' רטנתי לעצמי בזמן שפקחתי את העיניים (לא בשמחה רבה) וירדתי מהמיטה. האוויר שמחוץ לשמיכה ולמזרון החם היה קר, לא נעים.

ראיתי את הפתק של להתכונן! על השולחן, ועברתי קצת על החומר. שמתי לב פתאום שהשעה כבר שבע וחצי, ואני עדיין בפיג'מה, עם שיער מבולגן ועם טעם רע בפה.

דחפתי במהירות את הספר והמחברת לתיק ולבשתי את הדבר הראשון שמצאתי בארון. הברשתי טיפה את השיער, שייראה לפחות כאילו הוא נורמאלי קצת. צחצחתי שיניים במהירות וירדתי למטה. לקחתי כסף מהדלפק, שם היתה קופסא קטנה עם כסף קטן, למקרים מהסוג הזה.

'רק שלא איחרתי, רק שלא איחרתי...' התפללתי בליבי. יש! האוטובוס הצהוב הקטן עמד שם, פולט את העשן המחניק כרגיל.

עליתי במהירות בזמן שהנהג נעץ בי מבט עצבני ('מעניין כמה זמן הוא חיכה לי...' חשבתי לעצמי), והתיישבתי במקום הקבוע. אחרי כמה תחנות עלתה עמית.

כמו שמורן כתב לי דרך המחשב, היא לא הפסיקה לכסוס ציפורניים או להתעסק עם האצבעות.

"תפסיקי להילחץ", נזפתי בה בזמן שהדלתות נסגרו.

"לא יכולה", היא אמרה לי בקצרה.

"נו, זה ילך יופי. ממש אחלה. זה דייט- אה- זה בעצם דייט משולש... את ודניאל, אני ומורן, אלכס וכריס."

"כן", היא אמרה, ונשמעה טיפ-טיפה פחות מתוחה.

"רוצה שאני אבוא לעזור לך היום?" שאלתי אותה, ולא יכולתי שלא להיזכר באיך שהיא עזרה לי לפני הדייט עם מורן.

"את מבינה באפנה?" היא שאלה אותי במבט ספקני.

"הממ- בכלל לא. אני פשוט אבוא אלייך כדי לשבת לך על המיטה ולהרגיע אותך, כי נראה לי שאת הולכת להתעלף לפני הדייט או משהו."

"לא נכון", היא אמרה לי בפרצוף נעלב. "אני לא מתעלפת בקלות!"

"בסדר, אז את לא תתעלפי... אז אני סתם אבוא לנדנד לך, או-קי?"

"נשמע לי בסדר", אמרה.

השעה הראשונה הגיעה, ואיתה גם המבחן בתנ"ך.

עברתי על השאלות במבט בוחן.

מה, בטוח על השאלות האלה המורה שאלה בשיעור ההכנה? אני בעצם אפילו לא זוכרת על איזה שאלות היא אמרה להתכונן!...

התחלתי להיכנס קצת ללחץ.

'אני חייבת מינימום 80', חשבתי לעצמי בראש בזמן שרשמתי שם וכיתה. 'אני חייבת לפחות את זה. מ-80 ומעלה.'

דילגתי על חמש שאלות כי לא ידעתי אותן בכלל, אפילו לא עלה לי ניחוש בראש. לאן נעלמו לי כל התשובות שהסתכלתי עליהן במחברת אתמול בלילה? והיום בבוקר?

אבל אפילו לא הצלחתי להיזכר על מה בדיוק התכוננתי היום בבוקר. ניסיתי להיזכר, אבל זה לא עזר: המוח שלי כאילו נסתם.

מיואשת, תחבתי את הראש בין שתי כפות הידיים. עניתי על השאלות האמריקאיות, שעל אחת מהן הייתי בטוחה כמעט לגמרי שעניתי נכון.

אם היו 7 שאלות אמריקאיות ו-8 שאלות פתוחות...

הבטן שלי התחילה לכאוב, כאילו אני הולכת להקיא. אבל ידעתי שזה לא באמת בגלל שאני חולה, אלא רק בגלל שאני לחוצה. ובצדק.

הבטתי בתשובות שלי לשאלות הפתוחות, שנראו לי לא הגיוניות בכלל. ספק אם אפילו מילה אחת ממה שכתבתי היא נכונה.

"הזמן... נגמר!" אמרה המורה, ועברה בין הטורים והחלה לאסוף את הטפסים. "היו לכם חמישים דקות, וזה לא מבחן כזה ארוך- שלושה עמודים... הייתם אמורים לגמור הכל. להפסיק לכתוב!"

מרחתי במהירות תשובה משונה שנראתה לי די מטופשת על שאלה פתוחה אחת. אם אני בכלל אעבור, אני אהיה בהלם.

'ומה אם אני באמת לא אעבור?' חשבתי לעצמי. אף פעם לא נכשלתי במבחן. הציון הכי גרוע שהיה לי היה 73, ובדרך-כלל הציונים שלי היו ממש טובים.

'יהיה בסדר', חשבתי לעצמי, למרות שתיארתי לעצמי שזה לא ממש נכון.

- - - - - - -

בקרוב עיצוב חדש.

יום טוב!

עריכה 3.3.10

תקשיבו, בבקשה תגיבו... זה מאד חשוב.

זה מאד מעציב להיכנס ולראות שיש בקושי 8 תגובות, שחצי מהן שלי.

זה מוריד את החשק ואת המוטיבציה להמשיך לכתוב ולעדכן.

הפרק ה-11 כבר מוכן, אני רק רוצה שתגיבו קצת יותר כדי שאעלה אותו כבר...

נראה לי אני אעלה אותו מחר, אבל עד אז-

תגיבו!!!

ערב טוב...

היי!

כמות התגובות גם היתה די טובה, גם אם היא ירדה טיפה. כנראה כי הייתי עסוקה ולא היה לי הרבה זמן להיות בישרא-בלוג עצמו.

אז הנה הפרק התשיעי. אני מאד מקווה שתקראו, תאהבו, תגיבו, תירשמו למנויים... ובכלל שתגיבו.

- - - - - - -

אחרי זה התחיל רעש אדיר: כל אחד שאל איפה הוא, מה קרה לו, איך הוא הגיע לשם, מי זה היה, איך מצאו אותו, מה שלומו, והכל הפך להיות בלגן אחד גדול.

"אני לא יודעת", היא אמרה, והמצח שלה התקמט מעט, כי היא היתה מודאגת. "אישה אחת התקשרה, אמרה שמייקל אמר לה את המספר פלאפון שלי. היא נתנה לי את הכתובת שלהם, וזהו."

"אבל למה מייקל לא התקשר עד עכשיו? אנחנו מחפשים אותו כבר שעתיים לפחות", אמר אבא בבלבול. אמא הנידה בראשה.

"עדיף שניסע כבר לבית הזה מאשר לעמוד כאן סתם ולתהות מה קרה לו".

אחרי שתי דקות להערכתי היינו כבר בתוך המכונית, נוסעים אל הכתובת שהאישה אמרה בטלפון לאמא. זה לא היה יותר מדי רחוק, בערך עשרים דקות נסיעה. די באזור של הבית שלנו אפילו.

אחרי שיצאנו מהמכונית, אמא התקדמה אל הדלת של הבית והקישה על הדלת.

אישה אחת, שנראתה בגיל העמידה, חייכה אליה. "שלום! את האמא של מייקל, נכון? הוא סיפר לנו שהוא הלך לאיבוד..."

היא הזמינה אותנו להיכנס, וכיבדה כל אחד בתה.

אחרי זה הופיעו במטבח עוד שני ילדים, שנראו קצת בגילי. אחד מהם היה בן, עם עור מאד שזוף, תלתלים שחורים ועיניים ירקרקות. הילדה השנייה, שעמדה לצדו, היתה כאילו הפוכה ממנו: העור שלה היה בהיר מאד, השיער שלה היה גם די בהיר וישר וארוך, והעיניים שלה היו דווקא בצבע חום, די פשוט.

"אה, אלה שני הילדים שלי- אלכס ורייצ'ל..." אמרה האישה בשמחה, שסיפרה לנו מקודם ששמה סוזן. רייצ'ל נופפה אלינו בשמחה, ואלכס תקע את הידיים בכיס של הסווטשרט האפור שלבש, וחייך מין חיוך ביישני.

"אלכס, למה שלא תספר מה קרה למייקל? ורייצ'ל, גם את היית שם. מה קרה?"

"טוב..." אמר אלכס ושוב נראה קצת נבוך, אבל המשיך לדבר. "רייצ'ל ואני הסתובבנו קצת על החוף. השמש כבר התחיל טיפה לשקוע, והגלים נעשו מעט יותר חזקים, וחשבנו שעוד מעט כבר נלך הביתה, כי התחיל להימאס לנו. אבל ראיתי פתאום משהו אדום, לא רחוק כל כך מהחוף.  גלשן. אחרי זה שמתי לב שיש ילד שעומד עליו. ראיתי שהגלשן התהפך, ושהגלים נעשו יותר חזקים. ראיתי שהילד הזה מנופף בשתי הידיים, ומנסה לעלות חזרה. רצתי למים. לא דאגתי כל כך, כי הייתי במשך המון שנים בחוג שחייה. משכתי את הילד אל החוף. הוא לא היה בהכרה מלאה. לחצתי לו קצת על החזה, למקרה שנכנסו לו מים. אחרי בערך שתי דקות הוא חזר להכרה, אבל לא הפסיק לדבר שטויות. התקשרתי מהר לאמא שלי, ואז הבאנו אותו לכאן. נתנו לו הרבה תה ולנוח, כי הוא נראה ממש עייף."

"זה היה נורא מפחיד", הוסיפה רייצ'ל. "פחדתי שגם הילד, מייקל, יטבע, ושגם אלכס. ולא ממש יכולתי לעזור, כי אני שחיינית גרועה." היא אמרה, וחייכה מין חצי חיוך.

אחרי זה הלכנו לחדר-שינה אחד, שעל מיטה אחת מייקל ישן. אמא התאפקה מאד שלא לבכות, כנראה מאושר על זה שמצאנו אותו, או אולי מהתרגשות.

היא הודתה בערך חמש פעמים לסוזן, לאלכס ולרייצ'ל, ששמו לב  למייקל שטבע ושעזרו להציל אותו ולטפל בו.

אחרי זה נסענו הביתה. מייקל עדיין היה ממש מנומנם, ואמא ואבא החליטו שכדאי שייקחו אותו לבדיקות, רק כדי לוודא שלא חדרו לו מים לריאות או משהו כזה.

עוד באותו ערב הם התעקשו ללכת לקופת-חולים, למקרה שזה משהו חמור שהם עוד לא מודעים אליו. אבל הרופא אמר שמייקל יהיה בסדר גמור, ושהוא רק צריך לנוח הרבה בבית ולקחת אקמולי ותה, כי הוא חטף צינון.

באותו לילה בקושי הצלחתי להירדם. חלמתי מין חלומות משונים... אם אפשר לקרוא להם חלומות.

היו רק מלא כתמים וטשטושים של צבע, ומלא קולות מעורבבים.

שמחתי מאד שהגיע הבוקר. 'אמא אמרה שאחרי סוף השבוע יתחיל לרדת גשם ויהיה קר' חשבתי לעצמי בזמן שצפיתי מבעד לחלון בעננים הענקיים, האפורים הקהים שריחפו בשמיים, שהיה להם מין צבע חיוור כזה.

לבשתי במהירות טרנינג מחמם וסווטשרט גדול ונוח, נעלתי נעליים, אספתי את השיער וירדתי למטה.

קייטי כבר היתה למטה. היא תמיד מאופרת, באיפור עדין, ותמיד השיער שלה חלק כמו מקל, כי היא עושה פן, והיא תמיד לובשת בגדים יפים כאלה.

אני תמיד פחות טיפחתי את עצמי, כי למי בכלל יש כוח להתארגן כל כך הרבה בבוקר?

לקחתי את קופסת הקרטון של הקורנפלקס מהשיש ושפכתי קצת לתוך קערה.

"איך מייקל?" שאלתי בזמן שהוצאתי כפית מהמגירה ושפכתי חלב לתוך הקערה.

"קצת יותר טוב, נראה לי", היא אמרה והפכה דף בעיתון. זה לא היה ממש עיתון, זה היה אחד מהמגזינים לנוער שהיא קוראת. "הוא עדיין ממש עייף. כנראה לטבוע זה משהו שמעייף את הגוף", נאנחה.

"מממ..." אמרתי, כי לא היה לי ממש משהו חכם לומר. וגם כי הפה שלי היה מלא בקורנפלקס, אז כל מה שיכולתי לעשות זה להשמיע המהומים כאלה.

"זה כנראה באמת מעייף", אמרתי אחרי שבלעתי. "תחשבי על זה. זה גם בטח נורא מלחיץ כמעט לטבוע."

"אני הייתי צורחת בצורה היסטרית בטח", צחקה קייטי. "אבל כיף לו. אין לו היום בית ספר..."

הנהנתי, גם כי הסכמתי וגם כי שוב הפה שלי היה מלא.

*****

הגעתי לבית הספר כבר בשעה 7:45, אז היה לי זמן קצת להתכונן לאיזה בוחן בתנ"ך.

"מה שלום מעיין ואיתי?" שאלתי בחוסר-ריכוז בזמן שעמית התיישבה לידי.

"אה, אחלה. האמת שזה באמת די בסדר, נראה לי. מעיין לא אמרה עלייך שום דבר רע כבר מהיום השני שאחרי המסיבה שלה."

"אממ- זה טוב?"

"כן."

"אה, אחלה."

"למה את בכלל עם האף כל כך עמוק בתוך המחברת תנ"ך?" היא שאלה אותי בבלבול. הסברתי לה על זה שההורים שלי הזהירו אותי שאם אני אקבל ציון מתחת ל-80 אני אחטוף עונש.

"אבל המבחן הוא מחר", היא אמרה לי בפליאה.

"מה?"

"נו, תסתכלי..." היא הצביעה אל לוח המודעות של הכיתה, שם היתה תלויה במרכז מערכת השעות.

"אין היום אפילו תנ"ך. זה מחר, רואה?"

"התבלבלתי לגמרי..." נאנחתי ודחפתי את המחברת בחזרה לתיק. "אויש... חצי מהמערכת בכלל ארגנתי ליום שני. המערכת של יום ראשון ושל יום שני ממש דומות! זה מבלבל!" רטנתי, מחטטת בתיק אחרי הספר היסטוריה שלי.

 היום עבר די לאט. הסתכלתי כל הזמן בשעון של הכיתה, והרגיש לי כאילו השעון החליט לעשות לי דווקא ולזוז לאט.

בסוף הגיעה השעה אחת וחצי, שבה היתה ארוחת הצהריים. נכנסנו לקפיטריה, וראיתי בדיוק את מורן. הוא חייך, והתקדם אליי. אחרי שהוא נתן לי נשיקה בלחי עמית החמיצה פנים ואני הסמקתי לגמרי, אבל הוא עדיין חייך.

"טוב... נתראה מתישהו, אוקי?" הוא שאל, ואחרי זה חזר לחברים שלו.

"אה... באיזה כיתה הוא?" ניסיתי שהשאלה תישמע סתמית, וגם תהיתי לעצמי מה כולם חושבים.

"ט'4", אמרה לי עמית.

"אז את יוצאת עם הילד הזה?" שאל איתי ועשה מין תנועה קטנה עם הראש לכיוון השולחן של מורן והחברים שלו.

"כן. הוא אח של עמית", עניתי בקוצר.

הוא הרים גבה.

"הוא לא קצת גדול בשבילך? בכל זאת, כיתה ט'..."

ניסיתי לא להסמיק שוב. יכולתי מצד אחד לומר לו "סתום ת'פה", אבל מצד שני נראה לי שכבר פגעתי בו מספיק.

"הוא באמת נראה חמוד. בחירה מוצלחת", העירה מעיין.

"מעיין!" אמרה עמית ברוגז.

"מה, הוא באמת נראה לי רע", אמרה סמדר. "נו, צוחקת, אחותי..." היא אמרה אחרי שהפנים של עמית נראו יותר כמו עגבנייה לא בשלה מספיק.

אני פשוט רק צחקתי, והרגשתי קצת יותר טוב.

"רק שעמית עדיין לא קולטת את זה. היא עברה די מהר מהשלב של ההלם לשלב של הכעס, שבו היא צורחת עליי כל הזמן", גיחכתי.

"אני לא צורחת עלייך כל הזמן!" אמרה לי עמית, נעלבת.

"כן, אבל את כל הזמן עושה את הפרצוף הזה כשאני מזכירה אותי ואת מורן באותו משפט", אמרתי.

"אל- תאמרי את זה", היא אמרה בפרצוף מזועזע. ואחרי שהרמתי גבות, היא אמרה: "נו די, זה סתם בצחוק!!"

שאר הארוחה עברה באווירה די נעימה, כאילו משהו השתחרר והשיחות התחילו לגלוש ולזרום. היחיד שנשאר שותק היה איתי, שרק נבר במגש האוכל שלו. קשה היה לי לקרוא את הבעת הפנים שלו.

'טוב, זה לא שהוא ציפה ממני למשהו', חשבתי לעצמי. 'אחרי שאמרתי לו את הדברים האלה, הוא לא ציפה שאני אסכים להיות חברה שלו.'

הצלצול הגיע די מהר. מורן נתן לי חיבוק קטן (עמית מיהרה להסתובב והתעניינה פתאום במכסה של פח הזבל) וחזרנו לכיתה.

הזמן המשיך לזחול, עד שבסוף הגיע הזמן ללכת הביתה.

כשהגעתי הביתה הלכתי למחשב, למקרה שמורן מחובר לצ'ט, אבל הוא לא היה שם. החלטתי להכין קצת שיעורים (התחלתי לצבור פיגור כי דחיתי אותם), ועד שגמרתי כבר השעה היתה ארבע.

הייתי משועממת, והיתה לי מין הרגשה מוזרה כזאת.

'מה פתאום את מרגישה מוזר?!' האשמתי את עצמי. 'יש לך חברה נהדרת וחבר מקסים ושאר הילדים גם התחילו לדבר איתך בכיף! מה הבעיה?' אז זהו, שלא מצאתי.

'אולי רק בגלל שמורן לא במחשב', חשבתי לעצמי. 'אבל אני לא יכולה כל צהריים ישר לרוץ למחשב ולהידבק אליו. זה ממש מטומטם.'

הזמן המשיך להיגרר, עד השעה חמש. החלטתי שעכשיו זה די בסדר לצלצל אליו.

אבל גם אז הוא לא ענה.

ההרגשה המגעילה אצלי התחזקה משום מה.

'מה אם קרה לו משהו?' שאלתי את עצמי בדאגה. 'תפסיקי לדבר שטויות', המשכתי להתווכח עם עצמי. 'זה שהוא לא עונה לך לא אומר שקרה לו משהו. בטח הוא השאיר את הפלאפון על מצב 'שקט'.

'יש'ך אס-אמ-אס, יש'ך אס-אמ-אס... מוחעחעחע!!'

פתחתי את הפלאפון במהירות. 'סוף סוף!' חשבתי לעצמי. אבל ההודעה שהיתה כתובה שם היתה הודעה אחרת לגמרי ממה שציפיתי לראות.

היי מאי. תקשיבי, אני יודע שאנחנו ביחד כמה זמן וכל זה, אבל זה פשוט לא הולך. אז אולי עדיף שניפרד, כי אני לא חושב שזה הולך. ביי, מורן.

*****

עמית

מאי ואני בדיוק נפרדנו באמצע הדרך, כשהבית שלה נמצא שם. הלכו איתנו דניאל וסמדר. אחרי עוד כמה דקות היה הבית של סמדר, ואז נשארנו רק דניאל ואני.

"אממ, עמית", הוא פתח. "אני יודע שזה ישמע מוזר, סתם ככה והכל... אבל תגידי- את רוצה לצאת איתי מתישהו?"

בהתחלה הייתי קצת בהלם, אבל אחרי כמה רגעים חיוך התפשט על פניי.

"בטח", אמרתי. "מתי אתה יכול?"

"אפשר מחר. יש איזה סרט טוב בקולנוע. רוצה?"

"אוקי."

קבענו שעה והכל, ואחרי זה כל אחד הלך לדרכו. 'הללויה!' חשבתי לעצמי. האמת שכבר תקופה מסוימת חיבבתי מאד את דניאל. אחרי שראיתי איך איתי התלהב ממאי פחדתי שגם דניאל יתלהב ממנה, אבל הוא לא. והנה, הוא מציע לי לצאת!...

"אני בבית!" צעקתי. אמא ישבה כל כורסא בסלון, הבטן הענקית שלה מזדקרת לפניה. היא היתה כבר בחודש שמיני, ולפני שלושה ימים החליטה לצאת לחופשה.

"איפה מורן?" שאלתי בזמן שחיפשתי משהו לאכול במגירות.

"באימון", היא אמרה. "אחרי זה הולך אל חבר. איך היה בבית ספר?"

"אה... כרגיל", אמרתי בסתמיות ופתחתי ברעש את חבילת הבייגלה האישית. "אני בחדר..." אמרתי ונכנסתי לחדרי.

התקשרת ישר אל מאי.

"היי מאיוק!" אמרתי לה בהתרגשות.

"היי", היא אמרה, אבל בלי הרבה התלהבות. נשמעה קצת מודאגת.

"תנחשי מה קרה לי?!"

"מה?"

"עזבי, זה לא לפלאפון. אני באה אלייך, טוב?"

"א... אני אדבר איתך מתישהו. עכשיו זה לא זמן טוב."

"לא?" שאלתי בהפתעה. למיטב ידיעתי, למאי לא היו חוגים או מפגשים שהיא היתה הולכת אליהם באופן קבוע.

"לא. אבל נתראה. ביי..." היא אמרה, וניתקה.

'טוב... אני אספר לה מחר בבית ספר', אמרתי לעצמי.

*****

בהיתי בצג כמה דקות. אז אולי עדיף שניפרד, ככה הוא כתב. זה פשוט לא הולך.

איך זה יכול להיות?

היה לנו טוב ביחד. היה לנו כיף לדבר. הוא היה ממש נחמד היום בבית ספר, ולא הראה בכלל שמשהו השתנה...

הרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות בדמעות.

יצאתי במהירות החוצה מהבית, בלי סיבה. הייתי צריכה להסתובב קצת, לרוץ או ללכת, וגם לדחות קצת את השאלות של כולם 'למה את בוכה' ו'מה קרה'.

לקח לי כמה זמן עד ששמתי לב שיש לי הרבה יותר טיפות על הפנים ממה שיצא מהעיניים שלי.

הבטתי לעננים הענקיים והקהים, ושמתי לב שיורד גשם.

הגשם הראשון שבתל אביב.

המשכתי ללכת, ולא יכולתי לשכוח את ההודעה שמורן שלח. 'אבל למה הוא גמר איתי ככה?' שאלתי את עצמי. 'לפחות שהיה גומר את זה יפה. פנים-מול-פנים. אבל ככה, בפלאפון? ועוד באס-אמ-אס?...'

המשכתי ללכת, עד שהגעתי לפארק שהיה קצת רחוק מהבית שלנו.

התיישבתי על ספסל, שהיה יחסית יבש. הגשם כבר הפסיק לרדת. זה היה טפטוף קל, זמני. כמו אני ומורן... קטן, זמני. נגמר מהר.

קמתי ממקומי, תוהה כמה זמן אני כבר מחוץ לבית. ולפתע פגע לי משהו ברגליים והפיל אותי למדרכה, שהיתה רטובה חלקית.

"אני מצטער..." אמר איזה קול. הוא היה מוכר לי מאיפשהו, אבל לא זכרתי מאיפה.

קמתי מקומי, ובדקתי את עצמי. חוץ מאדמומיות קלה על הידיים שבלמו את הנפילה שלי לאחור, לא היו לי פצעים.

"אני מצטער", הוא חזר שוב. הרמתי את המבט, וזיהיתי את העיניים הירוקות מתחת לתלתלים השחורים, ואת העור השזוף.

"אלכס?" שאלתי בהפתעה.

"הי, את אחותו של מייקל, נכון?" הוא שאל. "תקשיבי, אני מצטער על זה. פשוט המדרכה היתה חלקה, לא שמתי לב..."

"אה, זה בסדר", משכתי בכתפיי.

"למה את כאן לבד? סתם יצאת לנשום אוויר?" שאל.

"אממ-כן", אמרתי, שזה היה שקר לבן.

"קרה משהו?" הוא שאל.

"אממ... בערך. סיפור ארוך."

"יש לי זמן".

היססתי לרגע. למה שאני אספר לו? הוא הציל את אחי הקטן, זה נכון. הוא בטח אמיץ מאד, אבל זה לא אומר שאני חייבת לספר לו את הכל.

המילים יצאו לי מהפה, והתחלתי לספר. סיפרתי על איתי ועל מורן, ועל איך שהוא זרק אותי דרך אס-אמ-אס.

הוא הקשיב, ולא קטע אותי בכלל.

"אל תדאגי, יש עוד הרבה בנים בים", הוא אמר. "לא אני, בכל אופן... אם את רוצה, אני אשים יד על הלב ואשבע לך שאני לעולם לא אעשה לך קטעים כאלה כמו שאיתי עשה. חוץ מזה, יש לי חברה", הוא אמר בגאווה.

"באמת?"

"אהא. כריסטינה. נשמות תאומות. אולי אכיר פעם ביניכן."

"הממ", אמרתי, וזה נשמע לי רעיון נחמד.

שמעתי קול של ריצה, ואז שמתי לב שמישהו עצר מעלינו. הרמתי את המבט. זה היה מורן.

"היי מאי", הוא חייך. כאילו כלום.

"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו בחצי צעקה.

הוא נראה מופתע.

"מה הבעיה? אני בסך הכל אומר לך שלום. למה את מתעצבנת?"

"כי ככה. כי אתה חתיכת דפוק."

"מה עשיתי לך?!" הוא שאל אותי בכעס, וראיתי עליו שהוא לא מבין.

"זרקת אותי באס-אמ-אס, זה מה עשית!" נהמתי בכעס, מנסה שלא לצעוק שוב.

הוא נראה לרגע מבולבל ממש.

"אני... זרקתי.. על מה את מדברת?" הוא שאל מבולבל.

"על זה שזרקת אותי בפלאפון, זה מה."

"בפלאפון?..." מלמל, וטפח על כיסי המכנסיים שלו. "אבל הפלאפון בכלל לא עליי, אז איך הייתי אמור לזרוק אותך בכלל דרך הפלאפון?"

"תסתכל", אמרתי, והראיתי לו את ההודעה.

"אבל זה לא אני!" הוא אמר. "אני נשבע לך! שכחתי אותו איפשהו."

"איפה כבר יכולת לשכוח?"

"רגע- לא בבית ספר, בבית ספר הוא היה עליי. אחרי זה היה לי אימון בכדור-עף... אני זוכר שהוא היה לי בתיק. ואז הלכתי לחבר... יכול להיות ששכחתי אותו שם. החלפנו קבצים דרך הפלאפון. בטח שכחתי אותו אצלו בחדר."

"אבל למה שהוא יכתוב לי הודעה כזאת?" שאלתי, עדיין לא מבינה.

"לא יודע. אולי את מכירה אותו. הוא בשכבה שלך, נראה לי."

"איך קוראים לו?"

"איתי בר-לב."

- - - - - - -

ולפני שתשאלו כל הזמן בתגובות "מה, הוא לא ידע שאיתי הוא זה שמאי רבה איתו ושיצאה איתו לדייט" וכל זה?

אז זהו, שלא...

כי בחטיבה שלהם יש כמעט 700 תלמידים, ובטוח שאיתי הוא לא הילד עם השם 'איתי' היחידי בבית ספר...

אז סתם אני רוצה לומר את זה לפני שישאלו את זה בתגובות או משהו.

שיהיה לכולם יום טוב!

עריכה 17.2.10 18:00

מה קורה כאן??

אתמול כשבדקתי את הבלוג ראיתי שיש בערך 920 כניסות, טיפה פחות...

ועכשיו אני נכנסת ורואה שיש קצת יותר מ-1,700!!!

אבל זה ממש מוזר: זה נראה כאילו בחודש ינואר היו איזה אלף ומשהו כניסות, למרות שבפעם האחרונה שבדקתי היו 666 (וזכרתי את זה כי זה מספר מיוחד...)

מטורף לגמרי.

תראו: