היי!
כמות התגובות עדיין לא כל- כך גדולה, אבל טיפה יותר טוב מהפוסט הקודם.
מהפרק ה-17 בערך העלילה ממש תשתנה...
תבינו בהמשך. יש למה לחכות. 
תיהנו!
- - - - -
"עמית עדיין לא הגיעה", אמרה לי מיטל.
"אמא שלה יולדת", אמרתי לה בזמן שהנחתי את התיק על הרצפה.
"מה?! אבל היא רק בחודש שמיני, לא?" אמרה מעיין.
"אני יודעת... אבל אני חושבת שיהיה בסדר, שמעתי על מקרה אחד שבו התינוק יצא בחודש החמישי."
"טוב, רוצה שאני אראה לך את הבית, מאי?" שאלה מיטל. הסכמתי, ושלושתנו הלכנו ביחד.
הבית היה ענק כמו שהוא נראה, ומאד יפה.
"איזה כיף לך שיש לך בית כזה", אמרתי למיטל אחרי שהיא הראתה לי את הג'קוזי באמבטיה. היא משכה בכתפיה.
"לפעמים זה קצת משעמם, אם אני לבד בבית, להיות בבית ענקי שכזה."
מעיין ואני עזרנו למיטל לסחוב מזרונים וכריות מהמחסן, שם הם נהגו לאחסן כל מיני חפצים כאלה.
"זה לא ישן או מלוכלך", הרגיעה אותנו מיטל. "נקיים לגמרי, ממש כמעט חדשים... רק שאנחנו תמיד שמים במחסן כמה מזרונים ומצעים ודברים כאלה, למקרה שאני עושה מסיבת- שינה."
בסוף סידרנו שני מזרונים ליד המיטה הגדולה של מיטל.
בדיוק כשמיטל הכניסה את הדיסק של הקומדיה הרומנטית שעמדנו לראות למכשיר הדי-וי-די נשמע צלצול בפעמון של הדלת.
שלושתנו רצנו לפתוח. בפתח עמדה עמית.
"עמית!" אמרתי, "שמעתי שאמא שלך יולדת עכשיו..."
"כן", היא אמרה והחלה לגרור את התיק שלה לכיוון הסלון. מעיין רצה קדימה לעזור לה.
"התינוקת... היא תהיה בסדר?" שאלתי בדאגה והצטרפתי מהצד לעזור להן, כי התיק של עמית היה ממש ענק (מיטל הצטרפה מהצד השני).
"אני לא יודעת", מלמלה עמית, "עדיין בודקים אותה. אני מקווה שהיא תהיה בסדר..."
סוף- סוף גמרנו לסחוב את התיק של עמית למעלה. "מה שמת פה, אבנים?" שאלה מעיין, מוחה את הזיעה ממצחה.
"נו מה, הבאתי כמה מגזינים כאלה... נו תסתכלו", היא אמרה והצביעה על התיק. פתחנו אותו, ולעינינו התגלו בערך 20 מגזינים כאלה עם שאלונים כמו 'איזה איפור הכי מתאים לך' ו'מה מתאים לך להיות בעתיד'.
"יו, אני מתה על זה!" קפצה מעיין ומיהרה להוציא כמה מגזינים משם. "יאללה, מי רוצה להיות ראשונה?"
"אני!", קפצה מיטל ואספה גם היא חבילה של מגזינים.
"או-קי, אז אני אהיה שנייה", אמרה מעיין ושפכה את כל המגזינים על המיטה הגדולה של מיטל.
"אני שלישית", קפצה עמית ולקחה כמה שנשארו.
"את מכירה כבר את כל השאלונים, לא?" התלוננה מעיין בזמן שעיינה בכמה, שוקלת איזה לבחור ראשון.
"אז מה?" התגוננה עמית, "זה תמיד כיף לעשות את זה שוב".
"נו מאי, תנסי גם!" אמרה לי מיטל בזמן שמעיין חיפשה את העמוד הנכון של השאלון שעמדה לשאול את מיטל.
"בסדר, אני אנסה", אמרתי.
"אפשר כבר לחשוב שאת הולכת לסבול..." צחקקה מעיין ואז היא התחילה לשאול את מיטל שאלות.
זה היה דווקא די מעניין. לפעמים לשלוש מאיתנו או אפילו לכולן יצאה את אותה תשובה, וזה היה נחמד. האווירה היתה כיפית כזאת.
"אוי, שכחנו מהדי-וי-די!" קפצה פתאום מיטל ממקומה, כשהמגזין השביעי בערך נשמט מידה.
"נו מיטל, אבל זה השאלון הכי טוב!" התלוננה מעיין בזמן שדהרנו במדרגות, כאילו אם לא נגיע מהר הדי-וי-די יעלה בלהבות.
"אבל הסרט הזה מצוין, קראתי עליו באינטרנט", התעקשה מיטל וקפצה על ספת העור השחורה הענקית.
"מה עם פופקורן?" שאלה עמית.
"אויש, פופקורן! איך יכולתי לשכוח?!" מיטל זינקה ממקומה. הכנו שתי קערות עצומות של פופקורן, כל אחת ממש ענקית. אני ומיטל התחלקנו באחת, ומעיין ועמית התחלקו בשנייה.
הסרט באמת היה טוב ומצחיק, ואחרי זה גררנו עוד מזרון ומצעים וכרית לעמית, למעלה.
"רגע, מה עם הבריכה?" שאלה עמית.
"נשחה מחר בבוקר, יהיה די חם מחר...", אמרה מיטל. "נדמה לי."
"הי, עמית, אני רציתי לשאול את זה!" מחיתי, כי באמת התכוונתי לשאול את אותה שאלה בדיוק. "גנבת- מחשבות אחת!"
משום מקום קיבלתי כרית לפנים.
"למי קראת 'גנבת- מחשבות'?!" צעקה עמית, ואני מיהרתי לתפוס כרית בעצמי כדי להחזיר לה.
ואז מעיין צעקה, "מיטל, את חייבת לי לק מלפני חצי שנה!" ומיטל גם קיבלה כרית בראש, והיא מיהרה להחזיר למעיין...
זה התפתח במהירות לקרב- כריות גדול, שבו כולם נלחמים בכולם, ומדי פעם מיטל היתה צועקת עליי "אכלת לי את כל הסלרי הורוד עם הפייטים! פויה, מאי, פויה!!" והיתה משליכה עליי כריות, או שאולי עמית היתה צועקת על מעיין "אכלת לי את כריסטופר, צפרדע- המחמד שלי!" וזורקת עליה בובות פרווה.
אחרי בערך עשר דקות כבר התעייפנו וצנחנו על המזרנים שלנו.
"הי", אמרתי, כשצץ לי רעיון בראש. "למה מיטל מקבלת את המיטה הכי גדולה ונוחה?!"
"אהה... כי היא שלי?!" ענתה מיטל וזרקה עליי בובת- פרווה קטנה. תפסתי אותה במהירות.
"אבל אולי גם את תישני על מזרון? זה יהיה הכי כיף! ואז אני בכלל לא אגנוב לך את המיטה בלילה", אמרתי, מנסה להישמע תמימה כזאת.
"יאללה", אמרה מעיין, "בואו נכריח את מיטל לישון כמונו, על מזרנים, על הרצפה."
"זה יהיה מגניב", צחקה עמית.
"ואיך בדיוק תכריחו אותי?" שאלה מיטל במעין התגרות.
"ככה!" צעקתי ואני, עמית ומעיין פעלנו באותו זמן: זרקנו על מיטל את הכריות, שעוד היו בידינו.
כל אחת משלושתנו מיהרה למצוא איזה כרית קטנה או בובה פרוותית לזרוק על מיטל, שכל הזמן אמרה "איה", ו"זה לא פייר, אתן שלוש ואני אחת!"
אחרי בערך חמש דקות מיטל נכנעה.
"בסדר, בסדר, אני גם אשן על מזרון!" וכולנו הפסקנו בבת אחת, מרוצות. גררנו עוד מזרון ומצעים מהמחסן בשביל מיטל. החדר שלה היה כזה גדול שעדיין היה מקום לזוז, למרות המיטה הגדולה וארבעת המזרונים ששכבו על הרצפה לידה.
אחרי זה ניסינו לשים כל מיני לקים על האצבעות של הידיים וגם של הידיים, וזה היה גם נחמד.
לקראת אחת עמית התחילה לפהק.
"מה, נו, את כבר עייפה?" התלוננה מעיין.
"כן", ענתה עמית. "מעניין מה שלום אחותי..." אמרה ונשכבה על המזרון שלה. "וואי, זה כזה מוזר לומר אחותי... זאת אומרת, שממש יש לי אחות..."
"אני בטוחה שיהיה בסדר", אמרה מיטל. "זה רק חודש לפני הזמן. היו מקרים שזה קרה הרבה לפני."
"נו, אולי נלך לישון? גם אני עייפה", אמרתי אני.
"אוף, בסדר", אמרה מעיין וארבעתנו הלכנו לצחצח שיניים.
אחרי זה נשכבנו על המזרונים והתכסנו בשמיכות הפוך הקטנות שהבאנו מהמחסן. בחוץ התחיל לרדת גשם.
"מחר בבוקר בטוח שיהיה חם יותר?" זיהיתי את הקול של מעיין בחושך. התחיל לרדת גשם בחוץ.
"אני לא יודעת", אמרה מיטל. "אפשר לחמם קצת את המים... זה לא ממש כמו בבריכות ציבוריות כאלה, אבל זה מחמם קצת. נראה איך יהיה בבוקר."
"או שאולי נשחה בבריכה בזמן שירד עלינו גשם", שמעתי את עמית. מיטל צחקה.
"זה יכול להיות מגניב", אמרתי אני.
"או-קי, אז נשחה בגשם", אמרה מיטל. "ומאי, את עדיין חייבת לי סלרי ורוד עם פייטים..."
"אני אחזיר לך בהזדמנות, או-קי?" אמרתי בחיוך והתהפכתי על הצד, מתכרבלת בשמיכה. הגשם בחוץ התגבר.
"את עוד רק חייבת לה סלרי ורוד עם פייטים", אמרה עמית בקול ממורמר. "אני עדיין לא קולטת שמעיין אכלה לי את כריסטופר... מעולם לא גידלתי צפרדע שכזה!"
ואז כולנו צחקנו, ואחרי כמה דקות כבר נרדמנו.
*****
הרגשתי שפוגעות בי שתי כריות גדולות והרבה בובות פרווה בכל הגוף.
"איה!", צעקתי והתרוממתי במהירות לישיבה על המזרן שלי, "למה אתן לא יכולות להעיר אותי בדרך נורמאלית?!"
"זה לא כיף", צחקה מעיין. "בואי תעזרי לנו להעיר את עמית..."
תפסתי במהירות גם אני את הכרית שלי ביד אחת ובובת- פרווה גדולה אחת. באותה צורה הערנו גם את עמית שקפצה במהירות, מטושטשת.
"מה קורה פה?"
"בוקר טוב", אמרה לה מיטל. "יאללה ישנונית, בואו נרד למטה..."
"מה השעה בכלל?! תנו לישון!" התלוננה עמית ונשכבה בחזרה על המזרון, מכסה את ראשה בשמיכה.
"כבר עשר יא דוב קואלה", אמרה מעיין וניערה אותה. "מה?" היא אמרה בתגובה לגבות המורמות שלי ושל מיטל, "דובי קואלה ישנים מלא! ועמית היא כזאת."
"או-קי, אז בספירה לשלוש כולנו נקפוץ עליה- ערימת ילדים..." אמרתי.
"אחת, שתיים, שלוש!" אמרנו ביחד וקפצנו על עמית.
"איה!!!!!"
כולנו צחקנו והמשכנו לזרוק על עמית כריות ובובות- פרווה (שעל המיטה של מיטל היו המון כאלה), עד שהיא הסכימה לקום.
"בואו נכין פנקייקים!" הציעה מעיין בהתלהבות, וכולנו הסכמנו (חוץ מעמית, שעדיין היתה עייפה.)
עדיין היה מלא גשם בחוץ, וקר. לא זכרנו ממש איך מכינים פנקייקים, אז החלטנו להכניס כמה דברים לתוך קערה גדולה, לערבב ולטגן, ולקוות שיהיה טעים.
בסוף שמנו שם ביצים, סוכר, חלב, קצת תמצית וניל, גבינה לבנה וקמח. ערבבנו מלא ואז טיגנו במחבת. בסוף הוספנו סירופ מייפל או שוקולד, ומטיל גם הוציאה קצת גלידה מהמקפיא ושמנו את זה על הפנקייקים...
"זה יהיה נס אם לא נחטוף התקף סוכר", אמרה מעיין בפה מלא סירופ מייפל.
"למי אכפת?! זה טעים!" אמרה עמית והעמיסה עוד גלידה על הכף.
הכל היה מאד טעים.
"נו בננות", אמרה מיטל בזמן שהנחנו את הצלחות בכיור, "אתן רוצות לצאת לבריכה או מה?"
"יווו נכון", אמרה עמית וקפצה במהירות.
"מספיק חם לדעתכן?" שאלתי. הגשם קצת נחלש בינתיים.
"נו מאי תפסיקי לדאוג", אמרה מעיין, "מקסימום יהיה קר. נלבש מעיל..."
"כן, זהו!", צחקה מיטל, "נשחה בבריכה עם מלא בגדים!"
"גאוני..." אמרה עמית.
"אתן לא רציניות, נכון?" שאלתי, לא מאמינה. זה נשמע ממש מוזר, לשחות בבריכה עם בגדים...
"אז מה?" קיפצה לה עמית במקום, "זה כיף לעשות דברים משוגעים! זה כל הכיף שבלישון אצל מיטל, שאפשר לעשות מה שרוצים!"
"רגע... איפה ההורים שלך?" שאלתי את מיטל, כי לא ראיתי עד עכשיו את הוריה.
"נסעו לשלושה ימים למלון", ענתה.
"נו, אז אנחנו הולכות להתלבש או לא?" האיצה בנו מעיין.
"למה להתלבש", התלהבה עמית, "אפשר לקפוץ ככה לבריכה, בפיג'מות!"
"יווו, גאוני עמיתוש!" אמרה מיטל. "נו מאי מה נהיית אילמת?"
"אני לא רגילה לכל ההתלהבות הזו", צחקקתי.
"נו, אז תתחילי להתאמן!" אמרה לי מעיין. "שיעור ראשון- תאמרי 'יווו'."
"יווו", אמרתי.
"לא 'יווו'...", אמרה עמית ועשתה מעין פרצוף נוזף (אשר דמה באופן מחשיד לפרצוף החמוץ), "אלא ככה: יווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!", מבינה?"
"איה עמית!" התלוננה מעיין, "בגללך אני שומעת רק באוזן אחת!"
"לא נורא", אמרה עמית, ואני צחקתי.
"שיעור שני", אמרה לי מעיין, "לכל דבר תאמרי 'גאוני', 'מגניב', 'אני בעד'. תהיי פתוחה לרעיונות משוגעים!"
"אה, בסדר", אמרתי. האמת, העניין הזה התחיל למצוא- חן בעיני.
"וכל הזמן תקפצי במקום!", אמרה לי מיטל. "קחי את עמית, לדוגמא. כשהיא רוצה, יש לה אנרגיות מטורפות..."
"נו יאללה בואו נלך", אמרה מעיין, חסרת סבלנות.
יצאנו החוצה אל הבריכה בפיג'מות. עמית כמובן רצה לשם ראשונה, צורחת תוך כדי "כריסטופר, אתה היית צפרדע המחמד הטוב ביותר שיצא לי לגדל!" וקפצה ישר לאמצע הבריכה.
אחריה רצה מעיין, צועקת "אין לי משפט מוזר לצעוק" וקפצה גם היא.
אחריה היתה מיטל, שצעקה בקול רם "לה לה לה להההההה!!!!" וקפצה גם היא.
אני פשוט צעקתי "יש לי וידוי- אני ביסקוויט מקפץ!" וקפצתי גם אני.
וואו!
המים היו קרים, אבל זה היה ממש מגניב. הפיג'מה שלי התנפחה מסביבי, השיער שלי נדבק לראש, נכנסו לי קצת מים קפואים לעיניים...
אבל זה היה כזה כיף!
בלי לחשוב יותר מדי השפרצתי על מעיין שפריץ גדול של מים קרים כקרח. היא השפריצה עליי חזרה, ואני צללתי: השפריץ פגע בעמית, כשעליתי חזרה למעלה מעיין קפצה עליי, מיטל ניסתה להוריד לי אותה מהגב, ועמית ניסתה להחזיר למעיין אבל רק פגעה לי בפנים...
זה היה כזה כיף. אחת מהחוויות היותר כיפיות שהיו לי מאז שהגעתי לישראל השנה.
אחרי משהו כמו חצי שעה (מדהים איך הזמן עובר כששוחים עם פיג'מות בבריכה ענקית מלאה במים קפואים) מיטל ואני הפסקנו להשפריץ אחת על השנייה בזמן שמעיין מנסה להפיל אותי ומושכת לי ברגליים מתחת למים ועמית נתלית למיטל על הצוואר ומנסה לעזור לי.
"הפסקת אש", נכנעה מיטל והפסיקה להשפריץ. אני צללתי ושחררתי את ידיה של מעיין בכוח מהקרסוליים שלי, לפני שתפיל אותי אל קרקעית הבריכה.
ארבעתנו נשענו על אחת הדפנות של הבריכה, מתנשפות מכל מלחמות המים האלה.
"אוי איזה אהבלות אנחנו", צחקה מיטל, "שכחנו לנסות לחמם קצת את המים."
"מיטל", אמרה מעיין.
"מה?"
"הלך עלייך!" היא צעקה ושלושתנו (אני, מעיין ועמית) קפצנו על מיטל והתחלנו להשפריץ עליה.
"זה לא כוחות!" היא מחאה, ונאלצה לצלול כדי להתחמק משפריץ ענק שכיוונה עמית אל פרצופה.
המשכנו ככה עוד כמה דקות, עד שמעיין הציעה שנצא מהבריכה ושנחליף בגדים.
"קר לי", אמרתי. השיניים שלי שקשקו כל- כך חזק עד שהייתי בטוחה שגם עמית, שעמדה במרחק של שני מטר בערך ממני, יכלה לשמוע את השקשוק.
"באמת קר היום", אמרה מעיין. "בטח נהיה חולות, אחרי ששחינו במים קפואים ביום קר כזה."
"אוי, לא!" הזדעזעה עמית, "להיות חולות דווקא בחופש?! אין סיכוי! מיטל, תדליקי חימום..."
אחרי שהחלפנו בגדים לטרנינגים וסווטשרים מחממים כבר היה הרבה יותר טוב.
עמית עשתה מעין הצגה קטנה בסלון הענקי, כאילו היא באה לאודישן ב'כוכב נולד': היא שרה שיר 'מרגש' על כריסטופר המסכן, שמעיין אכלה לה אותו.
"הוא היה צפרדע מחמד/כזה נחמד...", היא זייפה בזמן שהתגלגלנו מצחוק. "אבל אז מעיין לקחה אותו ואכלה לי אותו עם מלא כרוב... ושניצללללל" היא סיימה בטון נמוך ומוזר כזה, ואז הצטרפה לצחוק שלנו.
אחרי זה המצאנו ביחד ריקוד לשיר על כריסטופר, ולמדנו את המילים בעל פה. (זה לא היה שיר כזה ארוך, רק שני בתים.)
אחרי זה צילמנו את עצמנו במצלמה של מיטל רוקדות ושרות את השיר.
אחרי זה המשכנו להמציא שירים מטורפים ולרקוד ריקודים מוזרים (אני בעצמי המצאתי שיר נהדר של שניצל תירס לגמרי לבדי, שלא לדבר על השיר הגאוני שכל מה שהיה בו היה 'ביסקוויט זה נחמד, אז תאכלו ביסקוויטים!!!').
כשגמרנו לעשות את כל השטויות האלה השעה כבר היתה כמעט שתיים בצהריים, והתחלנו להתפזר.
ראשונה הלכה כמובן עמית, שאחרי שביררה בטלפון היא גילתה שכמעט בטוח שהתינוקת תהיה בסדר, אבל כדאי לבדוק אותה ליתר ביטחון.
היא דחפה ודחסה בכל הכוח שלה את המגזינים עם השאלונים אל תוך התיק שלה, אבל הם פשוט לא נכנסו ככה. סיכמנו שבינתיים נשאיר חלק מהם אצל מיטל, ושבפעם הבאה שהיא ועמית ייפגשו היא תביא לה אותם.
ככה שבשתיים בצהריים עמית הלכה, ואני התחלתי לארוז את התיק שלי.
התקשרתי לאבא שיבוא לאסוף אותי, והוא הגיע אחרי עשר דקות. נפרדתי ממיטל וממעין (שכבר ארזה את התיק שלה) ויצאתי החוצה אל האוטו.
"נו, ממש שחיתן היום?" שאל אבא בזמן שחגרתי חגורת בטיחות.
"כן", אמרתי בחיוך.
"נו באמת מאי", הוא אמר, "היה קפוא!"
"שחינו עם פיג'מות", אמרתי, והתחלתי לצחוק כשראיתי את הבעת ההלם על פניו.
"לפעמים אני ממש לא מבין את הבנות של היום", הוא מלמל, חצי לי וחצי לעצמו.
אחרי כמה דקות הגענו הביתה. נכנסתי פנימה ואמרתי שלום לכולם, וסיפרתי לאמא על איך שהיה אצל מיטל.
היא נדהמה לא פחות מאבא לגלות ששחינו בפיג'מות בתוך בריכה ענקית מלאה במים קרים, והתעקשה ממש שאני אשתה כוס תה רותח.
בזמן ששתיתי את התה סימסתי למורן:
מה שלום אמא שלך והתינוקת? הן בסדר, נכון? עמית אמרה שהן יהיו בסדר. תתקשר אליי אם אתה יכול.
גמרתי במהירות לשתות את התה.
"אמא אני יכולה לעלות להתקלח? אני כולי מלאה במי- בריכה." אמרתי.
"כן, בטח מאיוק", היא אמרה לי, "ותתקלחי עם מים חמים, שלא תתקררי לי..."
עליתי למעלה לאמבטיה במהירות. התקלחתי במים חמים והתלבשתי בדבר הנחמד הראשון שמצאתי.
בדיוק אחרי שגמרתי לנעול נעליים הפלאפון שלי צלצל. זה היה מורן.
"הלו?" עניתי.
"היי מאי", זיהיתי את קולו. "מה שלומך?"
"אני בסדר", עניתי, "אבל יותר חשוב מה איתך. מה שלום אמא שלך והתינוקת?"
"הן יהיו בסדר, רק עושים לתינוקת קצת בדיקות... שתיהן בינתיים בבית החולים, משגיחים על התינוקת, לראות שבאמת אין לה כלום."
"יופי", אמרתי, "אני שמחה לשמוע."
"את עסוקה עכשיו?"
"אה", אמרתי. השעה היתה רבע לשלוש, וקבעתי עם סאם שאני אלך אליהם בארבע.
"אני הולכת לבקר ידיד שלי בארבע, אז אני לא ממש יכולה להיפגש. רוצה מחר?"
"איזה ידיד?" הוא שאל. "אלכס?"
"לא, אתה לא מכיר..." אמרתי, ואחרי עוד כמה רגעים אמרתי: "הוא שכן חדש. אולי אכיר פעם ביניכם."
"בסדר", הוא אמר. "אז אולי מחר בבוקר? בבית קפה?"
"אה, בטח", אמרתי. סיכמנו על איזה בית קפה ואיפה ובאיזה שעה, ואחרי זה סגרנו.
הרגשתי יותר טוב עכשיו, כשסיפרתי למורן. לא שנראה לי שממש הסתרתי ממנו משהו... זאת אומרת, זה לא שאני חברה של סאם. סתם ידידה.
נשכבתי על המיטה, מסתכלת על התקרה, כשחיוך קטן על פניי.
*****
הביקור אצל סאם היה כיף אפילו יותר מהקודם.
שיחקנו עם זואי מסירות בכדורסל, ואחרי זה עשינו איתה 'חמור באמצע' אבל ויתרנו לה כדי שגם היא תהיה בצדדים.
נניח הייתי מוסרת לסאם וזואי היתה באמצע, והוא היה מסתובב מסביב לכדור שהיה על הרצפה ועושה כזה "איפה זה? איפה???" ואז זואי היתה מוצאת את זה והיינו מתחלפים.
חוץ מזה פחות או יותר הכרחתי אותו לפתוח פייסבוק, ופשוט לכתוב את השמות של הילדים בכיתה בתיבת החיפוש ולראות אם גם להם יש.
"זה יעזור לך לתקשר דרך המחשב עם כל הילדים", אמרתי לו. הצלחנו למצוא בקלות את זאק וג'סיקה וקני וסטפני וכמעט את כל הילדים מהכיתה של סאם.
אחרי זה עזרנו לאמא של סאם להכין פיצה. אחרי שכמעט בטעות שמתי אפונה על הפיצה במקום רוטב עגבניות (כי הקופסאות היו דומות) הוא אמר, "לא נראה לי שאת טבחית כזאת טובה."
תוך חמש שניות בערך השיער שלו נעשה לבן לגמרי, מכוסה בקמח.
"יואו מאי", הוא אמר, המום, "את הולכת לחטוף!"
אני מיהרתי לרוץ משם בזמן שסאם הוציא ביצה מהמקרר ורץ אחרי במדרגות. הוא היה יותר זריז ממני, והשיג אותי: בתנועה חלקה אחת הוא שבר את הביצה על ראשי. החלמון שהיה בפנים התפוצץ ויצא מהעיגול המדויק שלו, וטפטף לי מול העיניים.
לקחתי חופן של ביצה נוזלית מהשיער שלי ומרחתי לו על החולצה.
זה התפתח במהירות לקרב כזה, עם ביצים וקמח. ג'ני, אמא של סאם, לא עצרה בעדנו, רק הסתכלה עלינו מהצד בזמן שהכינה את הפיצה ואמרה, "אתם תצטרכו לנקות אחרי זה."
"אמא, זה לא יהיה אפשרי לנקות את זה", צחק סאם ורץ ריצה אחורית בזמן שהתקרבתי אליו עם חופן נוסף של קמח.
"נו באמת, סאמי, הבית הזה חדש..." התלוננה ג'ני, אבל לא ממש אמרה לנו להפסיק.
כשגמרנו סאם נראה כאילו הוא ממש זקן (השיער שלו היה לבן כולו) וצד אחד של הפנים שלו היה מרוח בחלמון. החולצה שלי היתה מלאה בביצים, והיה לי מעט קמח מרוח על הזרועות.
"סאם ומאי, התואילו בטובכם להפסיק לטנף לנו את הבית?" שאל ג'ק, אבא של סאם. "מה אם תחטיאו כשתזרקו אחד על השני ביצה והיא תפגע בספה? איך נוריד את זה?"
היה די קשה להתווכח איתו, אז הסכמנו שנלך להתקלח למעלה ושסאם ישאיל לי בגדים שלו.
האמבטיה היתה בדיוק כמו שלנו, וכשגמרתי לבשתי את החולצה הלבנה הענקית של סאם ואת הטרנינג האפור שלו, ששימשו אותו בתור פיג'מה.
"יפה", הוא צחק כשראה את הבגדים הגדולים עליי.
"לפחות זה נוח", אמרתי, "זה חמים ונעים. יאללה, לך תתקלח כבר..."
אחרי כמה דקות הוא כבר גמר, ונכנס לחדר לבוש.
"אוי, למה בכלל התקלחתי כאן?!", אמרתי פתאום, "הבית שלי נמצא 20 מטר מכאן!..."
אחרי זה צחקנו בערך שלוש דקות טובות על הקטע הזה. החלפנו שירים דרך הפלאפון, ולימדתי אותו עוד מילים בעברית.
"ידעת שמשמונה בבוקר עד שלוש בצהריים אני לומד עברית אצל מורה פרטית?" הוא אמר לי.
"באמת?"
"כן. לא ידעתי שעברית זאת שפה כל כך... מסובכת."
אני צחקתי.
"היא לא מסובכת."
"בטח שכן! כל פועל צריך להפוך לזכר או לנקבה. מה זה הדבר הזה?! באנגלית כל הפעלים הם אותו דבר. אין הבדל בין הפועל של 'הלך' בין זכר ונקבה. וכאן יש..." הוא עצר לרגע, ואז אמר בעברית: "הלך זה זכר והלכה זה נקבה."
"יפה", אמרתי. "לפחות אמרת משפט שלם."
המשכנו להעביר את הזמן ככה, בצחוקים ובדברים משוגעים בסגנון.
"רוצה להישאר לאכול אצלנו?" שאל אותי סאם בהתלהבות אחרי שעשינו דיון ארוך ומעמיק- איזה שפה יותר מעצבנת, העברית או האנגלית?
"אהה..." אמרתי, והצצתי בשעון שבפלאפון. השעה היתה 7:30. אני יכולה להודיע לאמא...
"נראה לי שאני יכולה", אמרתי.
"כדאי לך. אמא שלי מכינה אוכל מצוין..."
התקשרתי אל אמא במהירות.
"היי אמא."
"היי מאיוק! מתי תחזרי הביתה?"
"אה, לא עוד הרבה זמן. זה בסדר אם אני אוכל ארוחת ערב אצל השכנים החדשים?"
"אה, אני לא בטוחה. זה ערב סוכות, ואנחנו רצינו לאכול בסוכה... חבל שתפספסי את זה."
"חכי רגע, אמא..."
הרחקתי מעט את הפלאפון מהפנים שלי וסיפרתי לסאם בקצרה על הבעיה הקטנה.
"אז תאכלי רק משולש פיצה אחד", הוא הציע. "ככה תוכלי לאכול גם בסוכה שלכם."
"זה רעיון טוב", אמרתי בשמחה ופניתי חזרה לאמא שלי.
"טוב, בסדר. תשאירי לך מקום בבטן. נחכה לך."
"או-קי. ביי..."
"ביי חמודה"
וניתקתי. "זה בסדר"
"יש!" הוא אמר, ונראה ממש שמח. "רק דקה, אני אלך לומר לאמא שלי שתכין פיצה קטנה גם לך... אממ, עם מה את רוצה?"
"עם זיתים", אמרתי. "ירוקים."
"בסדר", הוא אמר ורץ למטה.
אחרי כמה דקות שעברו מהר בחברתו של סאם, הפיצה היתה מוכנה וכולם ירדו למטה: אני, סאם, טוני, ג'סטין, זואי, ג'ק וג'ני.
התיישבנו בסוכה שהם בנו בחצר האחורית. ג'ק הדליק מין נורות בתוך עששיות שהשתלשלו מסכך הגגון של החצר האחורית, ככה שזה יצא כאילו הכל מואר ממש בעששיות.
הוא הדליק גם את הנורות החשמליות הצבעוניות שבתוך הסוכה, והכל היה מואר וצבעוני. מסביב היו תלויים כמה ציורים ויצירות אחרות של זואי.
"מה את רוצה לשתות?" שאל אותי סאם. "קולה? מיץ ענבים? מים?"
"קולה זה בסדר", אמרתי, והוא ישר התנדב למזוג לי.
מסתבר שג'ני היא באמת אופה מצוינת. זאת היתה הפיצה הטעימה ביותר שאכלתי בחיים.
"היא מצוינת, ג'ני", אמרתי לה אחרי שבלעתי במהירות חצי משולש.
"תודה מאי", היא אמרה לי בחיוך.
אף פעם לא הרגשתי במקום כזה ככה... כמו בבית. ממש כמו בבית.
כולם היו נחמדים (טוב, אולי חוץ מטוני שלא החליף איתי מילה חוץ מ'שלום' ו'להתראות') וחביבים כאלה, והתנהגו אליי ממש כאילו אני חלק מהמשפחה.
הם גם הרשו לי לזרוק על סאם ביצים, דבר שאני בספק אם אמא שלי היתה אי פעם מרשה.
כשהגיעה כבר השעה 8:00 אמרתי לסאם, "אני צריכה ללכת."
ישבנו שנינו ישיבה מזרחית על המיטה שלו בחדר שלו, והקשבנו לשירים בפלאפון, מדברים תוך כדי.
"מה? כבר?" הוא שאל באכזבה.
"סאם, אני אצלכם כבר ארבע שעות", אמרתי, משועשעת. "זה לא כזה מעט זמן."
"תרצי לבוא שוב?" הוא שאל.
"בטח, אם תרצה", אמרתי.
"כן!", הוא אמר, כמעט בקול חזק. "מתי את יכולה?"
"אני לא יודעת, סאם... רוצה מחר שוב בארבע או משהו?"
"כן. אין בעיה." הוא נראה כמעט נלהב. מוזר.
"טוב, אז, אה... אני אלך עכשיו." אמרתי, והחלקתי מהמיטה שלו. שנינו ירדנו למטה. בסלון ישבה זואי ישיבה מזרחית על הספה וצפתה בטלוויזיה. לידה ישב ג'סטין, מחזיק אייפון. ג'ק וג'ני ישבו בשולחן במטבח, מדברים, מול כל אחד כוס קפה.
סאם הביט בי בזמן שסרקתי את הבית, מסתכלת מה כל אחד מבני משפחתו עושה.
"טוני דבוק למחשב שלו", אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. זה לא שהיה אכפת לי, למרות שבאמת חשבתי על זה.
חשבתי על כמה שלא שמתי לב לזה שטוני הוא כזה... דבוק למחשב, כאילו הוא בעצמו רובוט.
אולי זה בגלל שראיתי אותו רק בבית הספר, בהוליווד. אז בעצם כאילו הקפתי אותו בהילה ורודה וחשבתי לעצמי כמה שהוא מושלם.
אבל בעצם, עכשיו הוא נראה לי סתם ממוצע. השיער שלו חום וחלק. העור שלו די בהיר, והוא רזה כזה, כמו מקל גבוה. והעיניים הירוקות שלו לא ממש מיוחדות. סתם ירוק כזה, אפילו לא כל- כך יפה.
"ביי ג'ני, ביי ג'ק", קראתי אליהם כשהתקרבתי אל הדלת. "תודה על האירוח ועל האוכל והכל."
"אין בעד מה", ענה לי ג'ק, ואז הוא וג'ני חזרו לדבר.
סאם נפרד ממני בחיבוק- דוב קטן.
"איה, סאם!"
"מצטער", הוא צחק, "תמיד רציתי לעשות את זה למישהו. נתראה מחר..."
"כן, ביי" אמרתי ורצתי עד לדלת.
הישיבה בסוכה ליד הבית שלי היתה מהנה. אכלנו חביתות וסלט, שהיו גם הן טעימות, כמו הפיצה כמעט.
התחיל לי קצת כאב ראש, אז החלטתי ללכת לישון מוקדם יותר.
בעשר וחצי כבר כיביתי את האור, עייפה.
*****
התעוררתי בבוקר קודחת מחום. המדחום הראה 38.7 מעלות צלזיוס.
"מאיוק, את לא יכולה לצאת מהבית ככה", אמרה לי אמא בדאגה אחרי שהביטה במדחום. "תישארי כאן, אני אביא לך כוס תה, ואני גם אקבע לך תור לרופא..."
נשארתי במיטה בעיניים עצומות, נחה. נזכרתי פתאום בסאם. אני צריכה להודיע לו שאני לא אוכל לבוא היום...
"הלו?" סאם ענה לי בקול מנומנם. כנראה הערתי אותו.
"סאם?" שאלתי בלחישה. לדבר בקול רם היה מכאיב לי בחזה.
"מאי?" הוא שאל בהפתעה. "למה את מתקשרת עכשיו? רק שבע בבוקר! אני רגיל לישון עד יותר מאוחר."
"אה", אמרתי (עדיין בלחש), "סליחה."
"הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה. "למה את לוחשת?"
"אני חולה", לחשתי. "אז אני לא אוכל לבוא היום. מצטערת."
"חבל", הוא אמר, ונשמע ממש מאוכזב. "טוב, אז נתראה מתישהו."
"כן..."
"ביי, מאי."
"ביי", אמרתי, ואז ניתקתי. כיביתי את הפלאפון, שלא יתקשרו. הרגשתי שאין לי עוד הרבה כוח לדבר.
*****
- כעבור 3 וחצי שעות -
מורן פסע הלוך ושוב מול הכניסה של בית הקפה. הוא הגיע בחמישה לעשר. הוא ומאי קבעו בעשר, ממש כאן.
הוא כבר הספיק להתקשר אליה 6 פעמים ולשלוח לה 3 הודעות אס-אמ-אס, בלי לזכות לתשובה ממנה.
מה קרה לה?
אולי היא שכחה? נמאס לה ממנו?
אולי לא היה לה כוח לקום ולהיפגש איתו? או שהיא רצתה להיפרד או משהו בסגנון, רק שבסוף איבדה את האומץ והחליטה להישאר במיטה?...
אחרי רבע שעה נוספת הוא כבר התייאש. 45 דקות אחרי מה שקבעו, זה נראה לו מספיק.
גם אחרי 6 שיחות שלא נענו ו-3 אס-אמ-אסים שלא נענו זה מספיק.
הוא תחב את הפלאפון בחזרה לכיס מכנסיו, והלך הביתה.
- - - - - - -
תגיבו!
וגם תירשמו למנויים. מי שיירשם למנוי, שיכתוב לי בתגובות ויקבל לינקוק בפוסט הבא.
החלפות לינקים יתקבלו בברכה.
חג שמח וכשר! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור "לרוץ עם הרוח"
