היי!
תקשיבו, אני יודעת שבינתיים הסיפור מספר רק על לינוי וכל זה, אבל אתם תראו שלאט לאט מתפתחים עוד סיפורים עם שאר הדמויות. אז יש למה לחכות.
הנה הפרק השלישי, תיהנו! 
- - - - - - -
"קרין," אמרה נועה, המורה בחוג תיאטרון. "אפשר להחליף איתך מילה?"
"בסדר," הופתעה קרין, אבל בכל זאת לקחה את התיק שלה והתקרבה אל נועה. זה היה סוף החוג, והאולם כבר היה ריק.
"טוב, פשוט שמתי לב שיש לך כישרון מדהים." קרין חייכה.
"תודה."
"באמת. כבר הרבה זמן שלא יצא לי לראות שחקניות כמוך." היא חיטטה לרגע בתיק שלה, ואז שלפה משם עלון צבעוני: "אשתו של אחי מנהלת פנימייה למשחק ותיאטרון. תעיפי מבט. היא תמיד נותנת לי כמה כאלה אם אני רואה שחקנים מוכשרים."
"אה, אבל כבר שנת הלימודים התחילה," אמרה קרין.
"זה לא משנה. משלמים על זה בחודשים. אם בא לך את גם יכולה להצטרף אליהם ביוני."
"אבל, כל החברים שלי כאן," אמרה קרין בזמן שהביטה בעלון.
"אני לא מכריחה אותך ללכת לשם, רק מציעה לך להסתכל קצת בעלון. זה גם לא כזה יקר."
"טוב, תודה," אמרה קרין.
"נתראה בשבוע הבא," אמרה נועה וביחד הן יצאו מהאולם.
כשקרין הגיעה הביתה, היא נכנסה לחדר. היא הביטה בעלון הצבעוני.
'אני רק אעיף מבט', היא חשבה לעצמה. 'אני לא באמת אלך לשם. רק אעיף מבט, זה הכל'.
היא נשכבה על המיטה ופתחה את העלון.
*
שישי בערב הגיע לבסוף, ואני התחלתי להילחץ. עברה כבר חצי שנה מהפעם האחרונה שבאתי למפגש הזה, ולא ידעתי אם משהו השתנה. מה אני בכלל אמורה ללבוש? לא היו לי הרבה בגדים יפים.
כבר הפכתי את כל הארון ולא מצאתי משהו שממש מתאים. קבעתי שאני וקרין ניפגש שם בשמונה, וכבר שבע ועשרה, ואני עדיין במגבת. מה אני אעשה?
לקחתי ג'ינס ארוכים כהים וחיפשתי חולצה מתאימה. מצאתי אחת בצבע שחור עם הדפס בצבע כסף. היא לא היתה ממש מדהימה, אבל הכי טובה ממה שמצאתי עד עכשיו.
אחרי שגמרתי להתלבש הסתכלתי שוב על השיער שלי. אחרי מקלחת הוא נהיה בסדר, אבל כשהוא גומר להתייבש, הוא ישר חוזר להיות מתולתל.
לשני היה פן בחדר. אבל לא ידעתי אם היא תרשה לי להשתמש בו.
לשני היו מצבי רוח משתנים בצורה ממש קיצונית. רגע אחד היא יכולה להיות בסדר ומוכנה לעזור, ורגע אחר- פשוט עדיף לשמור מרחק ממנה.
נכנסתי בשקט אליה לחדר, בזמן שהיא נעלה נעליים.
"היי," אמרתי.
"היי."
"אפשר להשאיל ממך את הפן שלך?"
העיניים שלה הצטמצמו. "את הפן שלי?"
"כן."
"את אף פעם לא עושה פן. למה את רוצה לעשות הערב?"
בחיי, לא נראה לי שאפילו במשטרה שואלים כל כך הרבה שאלות.
"סתם, בא לי. אמרתי לך, אני רוצה כזה... להתחיל מחדש. אז אפשר?"
"את יודעת בכלל איך להפעיל אותו?" היא שאלה, והושיטה לי את הפן.
"טוב, פשוט מכוונים אותו על השיער עד שהוא מתייבש, לא?" שאלתי.
"בערך. טוב, אז תשתמשי קצת ואחרי זה תצאי."
"אוקי, תודה."
שני יצאה מהחדר והשאירה אותי עם הפן ביד. ידעתי פחות או יותר איך לעשות פן, ואחרי בערך חמש דקות סיימתי.
בשעה עשרים לשמונה יצאתי מהבית, והגעתי לשם בסביבות שמונה. אחרי עוד דקה קרין הגיעה לשם.
מסביבנו היו בערך 30 ילדים, קצת יותר. מי שרצה לבוא.
"אז..." אמרתי. "מה עושים עכשיו?" קרין כבר הייתה שלוש פעמים במפגש הזה, ואני רק פעם אחת.
"תקני איזה אוכל או שתייה," היא משכה בכתפיה, "ומדברים. זה הכל."
סרקתי במבטי את כל הילדים שהיו שם, ולבסוף מצאתי את רוי. הוא ישב שם עם חבורה אחרת של בנים.
"נו?" שאלה אותי קרין בלחש, "מתי תלכי לדבר איתו?"
"אני לא יודעת," השבתי לה בלחש. כל העניין הזה הלחיץ אותי יותר מרגע לרגע. "אולי קודם נקנה משהו?"
"אם את רוצה," היא משכה בכתפיה והלכנו לחנות הגלידה, שם גם מכרו קצת חטיפים ומשקאות.
קרין הזמינה גביע גלידה, אבל לי לא היה ממש תיאבון אז רק הזמנתי פחית קולה. אחרי זה הלכנו והתיישבנו במרחק של כמה מטרים מחבורת הבנים.
"איך בדיוק אני אמורה לדבר איתו כשהוא כל הזמן מוקף בחברים שלו?" שאלתי בשקט בזמן שהסתכלתי עליהם.
"אני לא יודעת," היא אמרה בדאגה. "אני מניחה שפשוט תצטרכי לחכות עד שהוא יהיה לבד."
במשך בערך שבע דקות רק הסתכלתי על חבורת הבנים הזאת, שכל הזמן התחלפה: ילד אחד הלך לדבר עם קבוצה אחרת של ילדים, ובינתיים הגיע ילד אחר...
ניסיתי להסתכל עליהם כאילו במקרה, ולא ברציפות, שלא יחשבו שאני בוהה בהם ככה.
גם רוי הסתובב בין כולם, אבל לא היה ממש לבד.
אחרי שבע דקות כבר נתפס לי הצוואר, אז שתיתי מעט מהקולה. כעבור חמש דקות נוספות הוא סוף סוף היה לבד: ישב שם והביט לעבר קבוצת ילדים אחרת, מקשיב לשיחתם בעניין. כנראה כבר קצת התעייף מלהיות כל הזמן עם כולם.
לקחתי את פחית הקולה שלי שבקושי נגעתי בה וקמתי. הרגשתי כאילו הרגליים שלי עשויות ממין בייגלה לא יציב במיוחד, שעלול להתפרק בכל רגע.
"בהצלחה," סימנה לי קרין עם השפתיים והרימה את אגודלה.
כשהייתי במרחק של חמישה מטרים ממנו רוי הבחין בי.
"היי," אמרתי, והקול שלי טיפה רעד. קיוויתי שהוא לא הבחין בזה.
"אה, היי," הוא אמר. "אממ... תזכירי לי שוב איך קוראים לך?"
אה, ברור. שכחתי שהוא אפילו לא זוכר את השם שלי, כי היום בהפסקת אוכל לא הספקתי לומר לו אותו.
"לינוי," אמרתי, "אבל תקרא לי לין."
"לינוי," הוא אמר. "שם יפה."
הסמקתי, אבל לא היה אכפת לי, כי ממילא היה חשוך. הרגשתי כזאת... שמחה. ממש. מזה שהוא אמר לי שיש לי שם יפה.
"אז..." אמרתי, וניסיתי למצוא נושא לשיחה. רגע השמחה שלי כבר חלף כאילו מעולם לא היה, ושוב הפחד והמבוכה תפסו את מקומו.
הרגשתי איך הקול שלי נשבר והגוף שלי שוב מרגיש מוזר, כאילו הוא הולך להישבר בכל רגע.
"ידעת שאתה גר ממש לא רחוק ממני?" אמרתי. 'זה היה מטומטם', חשבתי לעצמי שנייה לאחר מכן. הוא עוד יחשוב שאני מרגלת אחריו או משהו כזה, שאני יודעת איפה הוא גר.
"אה," הוא אמר. "באמת?"
"כן," אמרתי, ועכשיו הקול שלי נשמע צרוד ומשונה, "כאילו... שמתי לב לזה בדף קשר. נחמד."
"הממ," הוא אמר. "אחלה."
עכשיו הרגשתי ממש גרוע, כאילו אני הולכת להקיא. זה היה כזה מעצבן, זה שאין לי בכלל רעיון לשיחה ושהגוף שלי מרגיש מוזר ושיש לי קול מוזר ו... ובעצם כל הדברים האלה ביחד!
"אז..." הוא אמר. "רוצה ללכת לשם לשמוע על מה הם מדברים?"
"אה..." אמרתי, והרגשתי קצת מאוכזבת, "בטח, למה לא?"
קמנו משם, הוא לפני. אבל הרגל שלי נתקלה באבן בולטת שהיתה שם על המדרכה, ופחית הקולה הפתוחה שלי עפה לי מהיד רחוק, קדימה- ישר על החולצה הלבנה של רוי.
נשמע שפריץ גדול. כל הפחית הכמעט מלאה שלי נספגה לו על החולצה כולה, ומעט על הצוואר. הפחית עצמה בינתיים התגלגלה על המדרכה, ריקה.
"אוח, לעזאזל," הוא אמר וניסה לנגב אותה קצת בידיים.
"ס-סליחה..." גמגמתי, אבל הוא רק נענע את ראשו ולא אמר כלום.
"אני אלך לבקש מהם מפיות," הוא אמר, ונכנס אל הגלידרייה. אם מקודם הרגשתי רע, עכשיו זה היה הרבה יותר גרוע. איך אפשר להרגיש כל כך הרבה דברים תוך שתי דקות?!
צנחתי על משטח האבן שעליו ישבנו אני ורוי לפני רגעים ספורים. קרין ניגשה אליי בריצה קלה, מודאגת.
"מה קרה?" היא שאלה בדאגה. "חשבתי שהלך לך טוב!"
"לא ממש..." אמרתי בקול צרוד. הרגשתי שהמילים נתקעות לי בגרון.
"תספרי לי!" היא אמרה. "מה קרה?"
סיפרתי לה על השיחה שלנו ועל איך ששפכתי עליו את הקולה שלי.
"טוב, זה די ברור שזה היה בטעות," היא אמרה. "טעויות קורות. הוא לא אמור לכעוס עלייך בגלל זה."
"אבל עכשיו הוא חושב שאני חרשנית, מוזרה, חטטנית מגושמת עם קול של צפרדע!"
"את עוד יכולה לתקן את הרושם שעשית עליו," היא אמרה. "לכי ביום ראשון ותסבירי לו את המקרה של הקולה. תצחקי על זה, אל תקחי את זה קשה."
עדיין הרגשתי ממש גרוע.
"רוצה לקנות קולה חדשה?" הציעה קרין, אבל אני נענעתי את ראשי לשלילה. יצא לי כל החשק להישאר כאן בכלל.
"את יכולה לתקן את זה עכשיו," אמה לי קרין. "אחרי שהוא ייצא מהגלידרייה עם המפיות תלכי ותגידי משהו בסגנון של 'סליחה על זה, הרבה פעמים נופלים לי דברים מהיד. לפחות לא החזקתי באותו רגע פטיש כבד.' אל תיראי כאילו הרגע ירית בו עם רובה והוא גוסס, את כולה שפכת עליו קולה. חוץ מזה, עם קצת אקונומיקה זה בטח ירד."
"בסדר," אמרתי, וקמתי ממקומי, הולכת לגלידרייה. כשנעמדתי בפתח ראיתי את הגב של רוי, ושמעתי את הקול של המוכר: "ילד, כבר לקחת כאן חצי מהחבילת מפיות. אל תגמור לי פה את הכל. לך הביתה ותבקש מאמא שלך לכבש לך את זה."
רוי הסתובב והתחיל ללכת, ואז ראה אותי.
"היי," אמרתי, מתוחה. יש איזה סיכוי שבעולם שפעם אחת כשאני אהיה לידו אני ארגיש נורמלי?!
"אה, היי," הוא אמר, ושנינו התרחקנו קצת מהגלידרייה.
"מצטערת על זה," הצבעתי על החולצה המלוכלכת והספוגה של רוי.
"אה, זה בסדר," הוא אמר. "בדרך כלל אני לא עושה כזה עניין מהבגדים שלי, רק שזאת היתה חדשה, הייתי אמור ללכת איתה בערב ראש השנה... אבל לא חשוב. מה עם הקולה שלך? בקושי הספקת לשתות ממנה."
"אה, זה לא משנה," אמרתי. "ממילא לא הייתי כל- כך צמאה."
"אז..." אמרתי, מחפשת שוב נושא לשיחה. "יש לך אחים, רוי?"
"אחותי הגדולה משרתת בצבא" הוא השיב. "ואחותי הקטנה בכיתה ג'."
"אה, נחמד," אמרתי. על כל מילה שהוצאתי מהפה נלחצתי, ותהיתי לעצמי מה הוא חושב על מה שאני אומרת.
"ולך?"
"אחותי התאומה שני, בכיתה ח'2. יש לי גם אח קטן בגן טרום- חובה."
"אה, יצא לי כבר לפגוש את אחותך," אמר רוי. "היא זאת שארגנה את המפגש הזה. נחמד מצדה, לא?"
בלעתי את רוקי. "אה, כן..."
"טוב," הוא אמר, "אני הולך לשם, תומר מחכה לי." ואז הוא הלך אל חבורת הילדים הגדולה.
לא היה לי כוח בגלל להרגיש מבואסת. רק רציתי ללכת כבר הביתה.
"איך היה?" קרין הקפיצה אותי. "צחקת על זה?"
"שכחתי," אמרתי. "זה היה כזה כישלון. בקצב הזה הוא לא יזכור את השם שלי גם בכיתה ט'."
"בטח שהוא יזכור," גיחכה קרין, "בהתחשב בזה ששפכת עליו קולה..."
כשהיא ראתה שאני עדיין לא מגיבה, היא אמרה: "נו באמת, רק צחקתי. אני בטוחה שהוא לא כועס עלייך."
"זאת היתה חולצה חדשה," אמרתי באומללות, "והוא היה אמור ללכת איתה בערב ראש השנה."
"אז שיקנה חדשה," אמרה קרין, "או שיכבס את זאת."
"טוב, אני כבר הולכת הביתה," אמרתי. "נתראה ביום ראשון."
"ביי..."
*
"אתם צריכים לבחור כוכב לכת אחד ולעשות לו תעודת זהות ממש. גם לכתוב עליו קטע מידע באורך חמש- עשרה שורות, בפונט בגודל 12. אל תתחיל שוב להתלונן, תומר. גם מאד לא כדאי לכם להתחכם ולעשות כל חצי משפט אנטר. בלי אנטרים. העבודה תתבצע בזוגות. יש לי פה את הרשימה שהכנתי..." אמרה שרית, המורה למדעים, וחיטטה בתיקה.
"למה אי אפשר לעשות את העבודה עם חברים?" התקוממה שירי.
"כי תמיד החבר העצלן נותן לחבר החכם שלו לעשות את כל העבודה," השיבה שרית בזעף. היא החלה להקריא את הזוגות מהרשימה.
עם מי אני אהיה? קיוויתי להיות עם קרין. תמיד כשעשו עבודות בזוגות עשינו אותן ביחד.
"לינוי," אמרה שרית, "ביחד עם... אורן."
הלב שלי צנח עד לאיפשהו בכפות הרגליים. באסה.
אורן הוא נחמד והכל, רק קיוויתי לעשות את העבודה עם מישהו שאני בקשר איתו.
אחרי עוד שתי דקות שרית גמרה לקרוא, ונשמע הצלצול.
"ותזכרו- עוד שבועיים אתם צריכים להגיש אותה!" אמרה שרית.
"אורן," אמרה קרין אחרי שיצאנו מהכיתה. "הוא בסדר, לא ממש מגעיל כמו כמה בנים מעצבנים בכיתה."
"כן," אמרתי. "כיף לך, לך יצא את שירי." שירי היתה אחת מהידידות שלי ושל קרין.
"אה, כן," אמרה קרין. "זה נחמד. אבל לא נורא, גם אורן בסדר."
*
"הי, גמד!" ניק שמע קול מאחוריו והסתובב בבהלה.
זה היה סוף היום, והחצר כבר היתה ריקה. הוא התעכב בכיתה מפני שהיה צריך לשאול משהו את אחת המורות.
מי שצעק אליו היה אדם, משכבה ט'. היה לו שיער בלונדיני קצוץ ועיניים כהות. הוא לבש חולצת בית ספר שחורה וג'ינס עם מעט קרעים
"א...אני?" גמגם ניק. משני צדדיו של אדם עמדו עוד שני נערים.
"כן, אתה," אמר אדם. "תבין, אנחנו בדרך כלל אוהבים אחרי הלימודים לקנות כל מיני דברים בקיוסק."
ניק הביט בו בשאלה, מבולבל. הוא ניסה תוך כדי לבדוק אם אולי יש עוד מישהו בסביבה, אבל לא היה שם אף אחד.
אדם ושני הנערים לא ממש איימו עליו, אבל בכל זאת היתה לניק הרגשה רעה.
"ונגמר לנו הכסף," אמר אחד הנערים. "אז חשבנו אולי תיתן לנו קצת משלך, אה?"
"אבל אין לי," שיקר ניק במהירות. הוא לא רצה להיכנס לעסק הזה. הוא ידע שאם היום הוא ייתן להם את הכסף שלו, הם ירצו עוד ועוד ולא יניחו לו.
"תקשיב, ילד," התקרב אליו אדם, "אני לא אוהב שמשקרים לי. ראיתי אותך היום קונה בקיוסק, וגם ראיתי שקיבלת עודף. אז אל תמציא לי פה סיפורים, מבין?"
ניק נשך את שפתו התחתונה. הדבר האחרון שהוא צריך לעשות זה להתחיל לבכות מולם כמו תינוק.
"השאלתי את הכסף שלי לחבר," אמר ניק. אדם נראה ממש מעוצבן.
"תבדוק לו ת'תיק," הוא אמר לנער השני שעד עכשיו שתק. בתנועה זריזה הוא חטף את התיק מכתפו של ניק והחל לחטט בו.
אחרי כמה רגעים הוא שלף משם חופן קטן של מטבעות.
"השאלת כסף לחבר, אה?" אמר אדם בלעג. "נו, שחר, כמה יש כאן בערך?"
"שלוש עשרה," אמר הנער באכזבה ושמט את התיק על הרצפה. "לא הרבה, אבל עדיין משהו."
אדם המשיך לנעוץ בניק מבט ממושך.
"יש מורה," אמר הנער האחר, זה שפנה מקודם אל ניק. הוא הסתובב לאחור והביט אל קצה החצר, שהיה רחוק מאד וניתן היה לראות שם מישהו.
"אה, וילד," אמר אדם והתקרב אליו עוד צעד אחד. הוא הרים את התיק של ניק מהרצפה והביט בו רגע.
"אף מילה, מבין?" הוא סינן וזרק את התיק אל בטנו בחזקה כך שהוא נפל. שני הנערים, שחר והאחר שניק לא ידע את שמו, צחקו. שחר נתן לאדם את חופן המטבעות, ואדם החליק אותו לכיס.
אחרי עוד שלוש דקות החצר שוב היתה ריקה לחלוטין. המורה כבר הלך, ולא הבחין בניק.
ניק הרים בזהירות את התיק וקם מהרצפה. הוא רעד מרוב פחד. הוא ידע שאם יאמר משהו על אדם להוריו או לאחד המורים, המורים ייתנו לאדם עונש. אבל מה זה יעזור? אדם יחזור מהעונש ויתנקם בו.
הוא לא יישאר עוד לבד בבית הספר. הוא יסתובב תמיד בחבורות. ואם תהיה סיטואציה שבה הוא יהיה לבד- הוא ישר יתקשר למישהו וידבר איתו. אפילו סתם, עד שיגיע למקום שיש בו אנשים.
ניק לא הפסיק לפחד כל הדרך. כל רחש הקפיץ אותו. הוא פחד שזה אדם או אחד מהחברים שלו שהחליטו אולי קצת להרביץ לו, או אולי החליטו שהם רוצים לסחוט אותו באופן קבוע.
חלק מהדרך הוא עבר בריצה. מתנשף, לבסוף, הוא הגיע הביתה.
"למה אתה מתנשף?" שאלה אותו אמו כשפתחה לו את הדלת. "רצת?"
"אה... כן," אמר ניק. "סתם, רצתי."
- - - - - - -
זהו, מקווה שנהניתם!
אם אתם עדיין לא מנויים או קוראים קבועים, תירשמו. ואל תשכחו להגיב! 
עריכה 17.6
אני יודעת שזה מעצבן שהפרק מתעכב, אבל יש לי תקופה עמוסה ואין לי זמן לכתוב. אולי יהיה לי זמן בסופ"ש, וגם אז יהיה פרק קצר, מצטערת.
אם אתם קצת שוכחים את העלילה עד שעולה הפרק הבא, אני יכולה לשים בתחילת כל פרק את הפסקה האחרונה של הפרק הקודם.
ביי ביי [=
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור "לרוץ עם הרוח"
