לפתח ציפיות זה האוייב הכי גדול שלי,
וכל פעם מחדש אני נופלת בתרמית הזו.
זה כלכך קל,
להעצים משהו,
לפתח ציפיות,
ולהשלות את עצמי.
אנחנו כאלה פתים לעצמנו.
זה ממש מצחיק, אבל ככה זה,
אנחנו בלי להבין הורסים דברים עם פוטנציאל להפוך למשהו טוב.
לפעמים נדמה לי שאני עושה את זה בכוונה,
כדי שאחר כך אני אוכל לנפץ לעצמי את האשליות,
ולהתחמק מהתמודדות עם דבר טוב אמיתי.
אני כנראה ממש מפחדת ממציאות.
כל עוד זה בחלום זה טוב לי,
זה מתאים לי,
נוח לי לרצות את זה.
אבל אני אעשה הכל כדי לא להגשים את זה,
כי אולי זה לא יהיה טוב כמו שחשבתי ?
ואולי אני יודעת מראש שזה לא יהיה,
ובגלל זה אני בכלל מפתחת ציפיות..
מה ?
אני אוהבת להצליח לבלבל את עצמי חח,
זה גורם לי לחשוב שיש יותר מאמת אחת,
אם לא הייתי סותרת את עצמי הייתי מאמינה שכל מה שאני אומרת זה נכון,
ואין מקום להתווכח.
אני לא מסוגלת להודות שאנשים אחרים צודקים,
אז לפחות אני אהיה חצוייה בדעותיי,
עם אחת מהן אני אהיה חייבת להסכים.
סוג של פשרה, לא ?
וככה אני מתרחקת עוד צעד אחד מנרקסיזם טהור :)
סתם, אל תראו אותי ככה,
אני ממש לא נרקסיסטית,
אני לא חושבת שיש בי דבר מושלם,
אני פשוט אוהבת לדעת את כל הפגמים שיש בי.
אני חושבת שאין כזה דבר מושלם,
אבל הכי קרוב לזה הוא מי שמשלים עם הפגמים שלו,
ויודע לנצל אותם לטובה,
ולא לשנות אותם.
כמה שאני אוהבת לשקוע בהרהורים,
כיף שיש איפה לכתוב אותם.
קשה לי עם המחשבה שהם הולכים לאיבוד,
אולי הם בכל זאת שווים משהו.
והם קצת משתמרים בבלוג הזה,
בשבילי,
למקרה שאני אשכח,
ובשבילכם,
למקרה שתבינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
