כשבכית הלכת לים,ועכשיו הוא מלוח
|
| 2/2010
"או רורי רור שלי..."
"ואוו.. רורי תתעורי יש לך מתנה." הספקתי לפקוח את עיניי ורוז עומדת מולי,קורנת מאושר. "את זוכרת את התאריך היום?" היא שאלה אותי. התלבטתי לרגע. "ה-14 לפברואר ?!" אמרתי. "ומה זה אומר אהובתיי." היא אמרה בקול הומוריסטי. היא התייאשה והניחה לפניי זר ורדים אדומים,הם היו כול כך יפים,וריחם היה משכר. ורדים היו הפרחים האהובים עליי. ואז רק הבנתי מה שניסתה לומר. "אוו.. נכון היום יום אהבה. אז אריק שלח לך אותם?". "לא,שליח הביא אותם ואמר שהם לרוזלינה". במוחי עלה רק בנאדם אחד שייכל לשלוח לי אותם. הרחתי אותם,ריח הורדים נכנס עמוק לתוכי. על אחד הורדים היה דפוק פתק קטן ועליו רשום בכתב המוכר והמבולגן של דימה "לרורי שלי". פתחתי את הפתק,מתרגשת כבר לראות מה כתוב בו.
"או רורי רור שלי... איך חיוכך חסר לי פה,איך עינייך המדהימות והלא לא נשכחות נחרטו לי בזכרון.
זה המעט שיכולתי להביא לך ליום המיוחד הזה,תבלי אותו בנעימים עם משפחתך.
חושב עלייך,כול יום,שעה,דקה ושנייה.
שלך,דימה ."
רוז הציצה בפתק,וכשגמרה לקרוא אותו,היא הסתכלה בי וחייכה. "הוא ממש אוהב אותך". חייכתי,ידעתי שזה נכון. חיבקתי את הפתק והצמדתי אותו לליבי. חושבת על דימה,וממלמלת לעצמי 'אני מתגעגעת אלייך דימה'.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת ללא הפסקה