הסיפורים שאינם נגמרים לעולם (:

מצטערת על ההזנחה.

3>

פרק 3

מהפרק הקודם:
"תלמידים ! שבו במקומותיכם ! מר סורקהם, למה אינך יושב במקומך?" שאג המורה.
"ובכן המורה, יש לנו כאן תלמידה חדשה, שהחליטה שהיא לא מעוניינת לשבת בשום מקום אחר, חוץ ממקומי שלי,
ולכן היני סבור, שאיני יכול לשבת במקומי, כי אכן- הוא נתפס בידי התלמידה החדשה." ענה אנדי בשפה גבוהה.
"אכן, הינני רואה. ובכן, ילדתי, מה הוא שמך?" פנה אליי המורה.
"פאולה מירנדה מרסולי, אדוני." השבתי לו.
"פאולה מירנדה מרסולי, האם תואילי בטובך, לקום ולעבור לשבת בכסא לפנייך. יש כאן מקום פנוי,
והסיטואציה הלא נעימה, תיפתר." ענה לי המורה והצביע על מקום הישיבה שמולי, בשורה השנייה, לצד החלון.
"כן אדוני." אמרתי לו, אספתי את חפציי, ועברתי למושב שלפניי.
אנדי התיישב במקומו, והשיעור התחיל כרגיל. בלי התייחסות מיותרת, להצגתי בפני הכיתה.
שמחתי על כך.

משנגמר שיעור ספרות, השיעור האחרון ביום הלימודים של יום ד',
אספתי את חפציי, והלכתי לכיוון הדלת.
איך שבאתי לצאת מן הכיתה, הדלת נפתחה ע"י אנדי, שנעמד בדלת, והסתכל עליי.
"אתה יכול לזוז בבקשה, כדי שאני אוכל לצאת?" שאלית את אנדי.
"לא." ענה.
"אוקיי, אז נישאר שנינו כאן, עומדים ומסתכלים אחד על השני."
"אין לי בעיה עם זה." אמר ונכנס לכיתה, וסגר אחריו את הדלת, דוחף אותי מעט.
היינו צמודים מאוד.
בלעתי את הרוק שהתווצר בפי מן הקרבה בינינו.
ריח הבושם שלו הגיע לאפי.
"תן. לי. לצאת." אמרתי בקשיחות.
"את מוזמנת לצאת." אמר ונשאר במקומו, קרוב אליי, לא נותן לי מקום מעבר.
"ובכן, אתה חוסם לי את היציאה. זוז."
אנדי זז בכמה סנטימרים, שהספיקו לי לצאת מן הכיתה.
סגרתי את הדלת מאחוריי, נושמת לרווחה.
עבר בי רעד קטן של פחד, כשהיה קרוב אליי.
הוא חזק. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. כבר הספקתי לשמוע עליו כמה סיפורים. אין לדעת מה הוא יכול לעשות.
עזבתי את המחשבות בצד, והלכתי לביתי.
הוא היה במרחק 20 דק' מהבית-ספר.
אכלתי, והלכתי להכין שיעורי בית.
כשסיימתי להכין את השיעורים, הלכתי לישון, וקמתי ב-10 בלילה.
שתיתי כוס מיים, ופתחתי את המחשב.
נכנסתי למיי-ספייס שלי,
בודקת עידכונים של חברים.
חברתי אשלי העלתה את התמונות מהמסיבת פרידה שהיא והחברים עשו לי (:
עיינתי מעט בתמונות, והעייפות השתלטה עליי.
סגרתי את המחשב,
וחזרתי למיטה. לעוד שינה מתוקה.

בוקר.
קרני השמש נכנסו לעיניי, והעירו אותי.
נזכרתי באתמול.
כשהבטתי בתמונות מהמסיבה, הייתה שם תמונה שלי ושל ריאן.
ריאן הוא האקס שלי. נפרדנו בגלל שעברתי דירה.
ריאן הוא כל מה שאפשר להיות בבנאדם.
הוא חתיך, חמוד, מצחיק, תומך, מקשיב, מכבד, אוהב, חם, יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון, תמיד נמצא שם.
היינו ביחד שנה ו7 חודשים. המסיבת פרידה שלי נפלה על השנה ו7 חודשים שלנו.
היו הרבה דמעות, אך עם זאת גם חיוכים.
עם כל כמה שזה כואב לעזוב ולהיפרד, אני חושבת ששנינו נוכל לעבור הלאה בשלב מסויים.

טוב, הנה מתחיל היום השני לבית הספר.

אני מצטערת על העיכוב..

אין לי ממש הרבה זמן.

הפרק כבר כמעט גמור..

אני אשתדל מאוד להעלות מחר פרק חדש

3>

ד"א, שאלה לי אלייכם.

אתם רואים את הרשימות? :S

אני מנסה לראות את הרשימות, ואנלא מצליחה.

לעומת זה, כשאני נכנסת מהדף עריכה של העיצוב, ועושה תצוגה מקדימה,

אני רואה את הרשימות.

אתם רואים?

מצטערת מאוד מאוד על העיכוס בעליית הפרק.

לא היה לי זמן לכתוב,

היו לי הרבה בחנים השבוע, וברגע שמצאתי זמן חופשי, כתבתי את הפרק.

קריאה מהנה ! (:

פרק 2- welcome to my new life.

הרגשתי את האוטו נעצר, ופתחתי את עיניי לאט. מתעוררת.
מולי ראיתי בית גדול, פרטי.
2 קומות.
לרגע קט, עברה בי תחושת התרגשות. ואחרייה, ישר חזר הכעס והאכזבה על כך שנאלצתי לעזוב את חבריי.
יצאתי מן מהאוטו,
בלי לאמר מילה,
חטפתי את המפתחות מידה של אמי, ופתחתי את דלת הבית.
כל הבית היה ריק,
ללא שום חפץ חוץ מהמטבח שהיה בו תנור, וגז, וכיור.
כל הבית היה בצבע לבן, מה שהקנה לו מראה עגמומי וקודר.
סרקתי בזריזות את חדרי הקומה הראשונה- קומת הקרקע,
ועליתי במרגות לקומה השנייה.
נכנסתי לחדר הבודד שהיה שם,
עם מרפסת, ושירותים ואמבטיה צמודים.
לא היה בחדר כלום,
וגם הוא- כמו כל הבית, היה בצבע לבן.
ירדתי למטה, פוגשת באמי שנכנסה גם היא לבית,
ופתחתי את פי בפעם הראשונה בכל הערב הזה-
"צריך לצבוע את הבית." אמרתי באדישות ברורה לעין.
אמא:" אני יודעת, מחר על הבוקר יבואו הצבעים, ויצבעו את הבית. איזה צבע את רוצה לחדר שלך?"
אני:"קיר אחד בורדו, השני קרם, והשניים הנותרים תשאירי בצבע לבן. אני כבר אצייר עלייהם לבד." השבתי לה.
אמא:"אין בעיה. מחר בבוקר נקנה לך דברים לחדר. את צריכה מיטה חדשה, ארון חדש, סיפרייה חדשה, ונפנק אותך בטלוויזיה ומחשב חדשים."
אני:"תודה." התרככתי מעט.

עבר כבר שבוע מאז שהגענו לבית החדש. החדש שלי כבר היה מאורגן.
בגלל שעברנו באמצע השנה, הלימודים היו בעיצומם, ונאלצתי ללכת לבית הספר החדש.
אמא רשמה אותי כבר לבית ספר-פרטי, ואני הייתי צריכה ללכת ליום הראשון ללימודים עבורי, ביום ד'.
לבשתי את התלבושת החדשה שלי. עקב כך שבית הספר היה בית ספר פרטי, התלבושת הייתה-
חולצת פולו לבנה ארוכה, מעלייה וסט בצבע בורדו,חמצאית משובצת- לבן+בורדו, גרביים עד הברך בצבע לבן,
וסנדלים סגורים בצבע שחור.
כמובן, היה לנו גם סרט לשיער בצבע לבן.
לבשתי את התלבושת והכנתי לעצמי תיק ללימודים - מחברת, קלמר, קלסר, 2 ספרים שהתחלתי לקרוא ולא סיימתי, ואת ארוחת הצהריים,
שאמא ארזה לי בשקית. שמתי את הכול בתוך התיק וירדתי איתו למטבח.
אכלתי את ארוחת הבוקר שחיכתה לי על השולחן, יחד עם מיץ התפוזים הסחוט טרי שלי - כמו כל בוקר. כאילו דבר לא השתנה.

אמא הסיעה אותי לבית הספר החדש שלי, ומולי נגלה שטח עצום, שעליו מבנים רבים, דשא ירוק נרחב ועליו עצים.
הרבה תלמידים שכבו וישבו תחת צלם של העצים, משוחחים, נחים וקוראים ספרים.
נכנסתי לתוך שטח בית הספר וניגשתי למזכירות, אשר מצאתי אחרי תשאול של מס' אנשים.
קיבלתי מהמזכירה הלא-כל-כך-נחמדה-יש-לציין, את מערכת השעות שלי, ונאמר לי שאני בכיתה י'7.
היא הסבירה לי איפה הכיתה והלכתי לפי הוראותייה.
נכנסתי לכיתה אשר לא הייתה כ"כ מאוכלסת, והתיישבתי בשורה השלישית, לצד החלון.
הילדים שכן היו בכיתה הסתכלו עליי מוזר, אבל לא התייחסתי אלייהם.
איזו ילדה אחת שישבה בשולחן מאחוריי פנתה אליי.
"לא כדאי לך לשבת שם." הסתכלתי עלייה במבט שואל והיא השיבה לי-
"אנדי סורקהם יושב שם. הוא ראש קבוצת הפוטבול, ואבא שלו הוא המנהל. הוא אף פעם לא נענש בגלל מעשי הקונדס שלו."
"אני לא חושבת שיקרה כלום אם הוא ייתן למישהו אחר לשבת פעם אחת במקום שלו." אמרתי והוצאתי את אחד הספרים מן התיק,
והמשכתי לקרוא מהנקודה בה הפסקתי.
"איך שבא לך." ענתה לי בחזרה, וחזרה לעיסוקייה.

הצלצול נשמע חזק וברור ברחבי בית הספר, והתלמידים דהרו לכיתותיהם, שמא יאחרו, ויצטרכו לשאת באחריות.
הכיתה התמלאה במהירות, אך נשארתי אדישה להמולה שנוצרה סביבי.
לאחר כמה דקות, נהייה שקט בכיתה, והרגשתי מבטים נעוצים בי.
הרמתי את מבטי, וראיתי בפניי בחור גבוהה, אשר שריריו נראו בהחלט מתוך התלבושת.
הוא היה שחור. אפרו אמריקני.
"מה לעזעזאל את חושבת לעצמך, שאת יושבת לי במקום?!" פנה אליי בגסות רוח.
הרמתי אליו מבט אדיש, ועניתי לו.
"אני תלמידה חדשה. אני לא מכירה את סידורי הישיבה, אני בטוחה שברגע שהמורה יבוא, אני אשב במקום אחר, ואתה תחזור למקומך.
עד אז - תתאפק." הורדתי את עיניי ושקעתי מחדש בקריאת הספר.
כנראה זה הוא אנדי סורקהם. חש.
שמעתי צחקוקים ברחבי הכיתה. כנראה צוחקים על הדרך שבה עניתי לו.
לאחר מספר דקות, בהם אנדי נשאר לעמוד לצידי, המורה נכנס בצעקה רמה.
"תלמידים ! שבו במקומותיכם ! מר סורקהם, למה אינך יושב במקומך?" שאג המורה.
"ובכן המורה, יש לנו כאן תלמידה חדשה, שהחליטה שהיא לא מעוניינת לשבת בשום מקום אחר, חוץ ממקומי שלי,
ולכן היני סבור, שאיני יכול לשבת במקומי, כי אכן- הוא נתפס בידי התלמידה החדשה." ענה אנדי בשפה גבוהה.
"אכן, הינני רואה. ובכן, ילדתי, מה הוא שמך?" פנה אליי המורה.
"פאולה מירנדה מרסולי, אדוני." השבתי לו.
"פאולה מירנדה מרסולי, האם תואילי בטובך, לקום ולעבור לשבת בכסא לפנייך. יש כאן מקום פנוי,
והסיטואציה הלא נעימה, תיפתר." ענה לי המורה והצביע על מקום הישיבה שמולי, בשורה השנייה, לצד החלון.
"כן אדוני." אמרתי לו, אספתי את חפציי, ועברתי למושב שלפניי.
אנדי התיישב במקומו, והשיעור התחיל כרגיל. בלי התייחסות מיותרת, להצגתי בפני הכיתה.
שמחתי על כך.

לילה טוב :)