"תיזהר לא לרדת לשוליים" אמא שלי אמרה לאבא שלי בזמן הנהיגה, את האמת את אף אחד לא ממש היה במצב הרגיל המשפט הזה היה מה ששבר את השתיקה הכו ארוכה הזו. אחרי בכי צרחות זיכרונות רעים. מכירים את המשפט הזה "כול החרא צף למעלה" אף פעם לא חשבתי שאפגוש אותו דווקא עכשיו.
אני לא ממש יודעת איך הכול התחיל זה סיפור ארוך מידי אי אפשר לספר אותו בפוסט אחד בבלוג….
אני ינסה בכול זאת למרות שאני יודעת שאין לי סיכוי כלוש לספר את כול מה שאני לא יודעת.
הכול התחיל לפני שנתיים כיתה ו' הייתי בת 11 סבא וסבתא שלי רבו עם ההורים שלי כולם סבלו אבל במשך השנה וחצי שלא היתראינו איתם חשבתי שאולי עדיף ככה הרמתי ידיים מכול קשר של סבא וסבתא עם נכדה, אחרי השנה וחצי התחלנו להיתראות מחדש זכרתי שהם לא הביאו לי מתנה לבת מצווה לעולם ושבגללם לא הייתה לי בת מצווה עם המשפחה כמו שרציתי אבל בכול זאת נתתי להם צ'אנס קטן לחזור ולתפוס פינה אפילו הכי קטנה בליבי. הם הבטיחו שיביאו לי את מתנת בת המצווה שלי לאחר שיבנו את ביתם החדש, הם גם הבטיחו לבוא לבקר פעם בחודש אותנו.. את הבית הם סיימו לבנות כבר ליפני חצי שנה ובאו רק פעם אחת בחודש הראשון. אתמול בסדר פסח הייתי בביתם החדש הכול נראה כול כך יקר לאנשים שלא יכולים לממן לי את מתנת הבת מצווה
אבל זה לא היה מה שגרר את הויכוח הכול כך נוראי הזה היום הלכנו לאכול אצלם ארוחת צהורים הצביעות חגגה שם אף אחת מהנכדות לא באה לתת לסבתא נשיקה אני באתי הייתי אולי הכי צבועה שם כול כך קיוויתי שזה יעבור שנלך כבר לצימר שלנו ליד דוד שלנו שניקרא לו חציל. הכול היה בסדר עד שסבתא לקחה איתה את אבא שלי לשיחה היה שקט פתאום אבא שלי פצח בצרחות הוא כול כך כעס "אני גנב? אני נראה לך גנב? את לא מתביישת להאשים אותי?" פתאום שמעתי את שמי "==(אני) עוד לא קיבלה את מתנת הבת מצווה שלה אתם חיים פה וחוגגים על הכסף בזמן שיש לכם נכדה בת 13 שויתרה על מתנה ממכם. הוא קרא לי לשם אמר שהולכים אז באתי פתאום הוא תפס את ידי ושאל אותי בנימה שהיה ברור שכולם כבר יודעים את התשובה "למה את כועסת על סבתא?" אני יצאתי משם בוכה נשברתי אחרי שכמעט ויתרתי כול הדברים צפים למעלה ומטביעים אותי יצאתי מהבית הלכתי ברגל כמה שיותר רחוק עברתי שלושה רחובות חשבתי רק חשבתי כבר לא הרגשתי את הרגלים שלי שהולכות הלוך ושוב וסובלות מכאב עז חזרתי לאותו מקום בתקווה שמחכים לי כבר באוטו...
נסענו משם הדרך הרגישה כמו נצח רק חשבתי על אותה השנייה שבה סבתא לי שטפה את הבית לפני הסדר כאילו שוטפת את כול הליכלוך ומצפה את הצביעות באריזה יפייפה. איך שביום ההולדת ה 12 שלי הזמנו אותם לירושלים למסעדה את שני הסבא וסבתא(שני הצדדים) כמובן שהם הבריזו.
כול מה שרץ במחשבותי עכשיו זה איך הדמעות הללו לא הפסיקו לרדת מלחיי הרועדות מהרגע בו יצאתי מביתם.
לפעמים מתרגלים לבלוע את הגלולה המרה מתרגלים לטעם לריח לתופעות הלווי ואפילו לשנייה שלפני אבל אני פשוט לא הצלחתי לבלוע את הגלולה המרה הזו אולי זה יותר מידי מר.
אחרי שירדתי על חבילת שוקולד כבר לא בוכה יותר אבל עדיין עצובה ונסערת.
זיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת דווקא