אני סוג של "זן נדיר ציפור משונה החלומות באוויר הראש באדמה"(זן נדיר-קורין אלאל) אין לי דרך יותר טובהלהביע את מה שאני מרגישה כעת.... אני מרגישה כאילו אין טיפת רגישות כל אחד לומד מהחיים מאיתנו
בני האדם להיות רובוט בלי איכפתיות או רגישות פשוט לומד להיות טורף ערמומי ואכזרי.... אנחנו לא שמים
לבאבל הטרף זה אנחנו אותם אנשים רגשים יותר ואיכפתים יותר אנחנו חוטפים את הסטירה המצלצלת
שמנדנדת את ראשנו ומונעת ממנו לחשוב לכמה שניות ושוב חוטפים ושוב ושוב!!! הלחיים אדומות הדמעות
עומדות על סף ואנחנו מבינים שאלו החיים אכזריים וכואבים טרחחחח!!!!! עוד סטירה אנחנו מבינים שאלינו
להתגונן וההגנה כהי טובה היא ההתקפה וכך גם אנחנו הופכים להיות אלה ש"מכים"(במובן תיאורתי)
לא אכפת לי לחטוף שוב ושוב אני כזאת עומדת על עיקרונות מטופשים ומושפעת מדברים רעים וגדולים...=(
טרחח טרח טרח...!!!! די יש גבול לכמה כאב ניתן לספוג זה דור אחד אנושות אחת זן אחד אכזרי ומכאיב
שעובד על עיקרונות נוראים ומכאיב לחשים ולרגישים...=(...... כבר כואב לי לחיי אדומות אני מבינה שאלי
להתגונן אך לא מוכנה להפוך להיות כמו כולם כי אני זן נדיר ציפור משונה החלומות האוויר הראש באדמה...
אני הולכת בין סמטאות חשוכות ואפלות בחיפוש אחר האור מפחדת מהצל של עצמי ורואה קירות אחרים...
רואה את החיים את הפצועים את המתים את הרעים אבל לא מוצאת את הטובים... לאן נעלם החלק התמים
והרגיש שהיה לנו כשהיינו ילדים...???? אני כבר מפחדת כ"כ להפגע עד כדי כך שאני מתרחקת מהאהבה
מתקרבת לשנאה ומפתחת יציבות מזויפת בכדי לא להיתאכזב...=[
זאת הסטירה האחרונה לפני המוות ואני לא הולכת לקבל אותה
שלכם מיקה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת דווקא
אני מופתעת מעצמי כי בזמן האחרון טוב לי אין לי הרגשת מועקה אני לא מרגישה חייבת משהו למשהוא אני מצליחה לחייך כמעט ולא ליבכות אני מרגישה כאילו כרגע יצאתי לחופשי אחרי 100 שנה של ייסורים והשפלות כליאה בתנאים לא שפויים ושנאה עצמית...אני שמח זה =) מוזר אבל חשבתי שכשאני אהיה מאושרת זה היה משחרר אבל זה לא!! אני מרגישה מטומטמת שאני כותבת על הדיכאון שבאושר הרי אושר זה דבר שכולנו שואפים אליו ומדמיינים אותו כדבר שמח שלא כורך אחריו דאגות מיותרים חובות או כול עול מסוג אחר אבל חופש זה דבר נוראי כי כש האדמה מרפה ממך אתה מרגיש חוסר ביטחון מסויים כאילו היא יכולה "להיעלם"
