אני שוטפת ידיים די הרבה לאחרונה. זה לא שיש לי OCD, או איזו אובססיה מוגזמת שקשורה לשפעת החזירים (סליחה, H1N1, איני רוצה לפגוע ברגשות החרדים שמציפים את בלוגי), אלא כי יש לי סבון בריח פטל.

בדרך כלל לא הייתי קונה סבון בריח פטל, אבל המוכר היה נורא עקשן (טוב, וחתיך), כנראה זה היה בקידום מכירות או שהם סתם ניסו להיפטר מזה, או שהוא פשוט ראה את הפרצוף שלי כשהוא הצביע על הסבון בריח פטל אחרי ששאלתי אותו איפה יש סבון, אני מניחה שהיה מרוח לי איזה חיוך דבילי על הפרצוף.

אהבתי לפטל מתחילה כמה שנים אחורה, גדלתי בבית שכשאתה הולך לטיול שנתי מביה"ס לא מביאים לך  בקבוק ליטר וחצי של מים, אלא של פטל. שבחורף, כשכולם יושבים מול האח עם תותים וקצפת, אנחנו ישבנו עם קערת פטל והתמוגגנו מאושר.

פטל זה אחלה דבר, כל פעם שאני עוברת ליד חדר המקלחת ורק מריחה משם את הפטל אני חושבת לעצמי "נו, מה כבר יקרה אם אני אשתוף ידיים בפעם העשירית היום? כלום" ונכנסת ושוטפת ידיים ולא מפסיקה להריח אותן עד שעובר הריח.

אני לא אובססיבית, זה מריח ממש טוב. זה אפילו ורוד זוהר כזה.

פעם ממש שנאתי ורוד, אבל לאחרונה כל פעם שאני רואה משהו ורוד בזוקה, או סתם זרחני ומזעזע, אני לא יכולה למנוע מעצמי להסתכל עליו בחיוך דבילי, והמילים היחידות שיוצאות לי מהפה הן "אומיגד, זה ורוד!!!1" (כן עם האחד והכל)

אני לא יודעת מה גרם לזה, אולי העובדה שאני מסתובבת די הרבה בחברת פאקצות קטנות בנות 6 שהכל אצלהן ורוד, החל מהתחתונים ועד העפרון שהן כותבות איתו בביה"ס. (לא, אני לא פדופילית, אני פשוט נוסעת לביה"ס באוטובוס של ביה"ס והוא מלא בזאטוטים)

כמו כן, פעם שנאתי ילדים קטנים. אני לא אומרת שעכשיו שוררת בינינו אהבה לנצח נצחים או איזה שטות אחרת מטלנובלות, אבל אין לי בעיה להגיד להם "מה קרה למה אתה בוכה נשמה?" (אני חייבת להוציא את הצד הערסי שבי בו זמנית אחרת זה כבר מוגזם הקטע עם האכפתיות וזה) ואיכשהו לראות את החיוך חסר השיניים שלהם עם כל החננה והדמעות והחול מהגן פשוט עושה לי טוב, ונראה לי שאני אפילו אהיה אחלה בייביסיטר* (*שמרטפית, חה) אבל אף אחד לא מוכן לקבל אותי בגלל ההרחבות...

הרחבות (אילוסטרציה)

וזה לא שאני נראית עד כדי כך מפחידה, אני אפילו נראית קצת נחמדה אם אני מחייכת וכאלה, כי אני תמיד מסמיקה (נו, חם לי)

ויש לי עיניים כמו של סינים קצת אפילו (אמא/אנשים רנדומליים ברחוב:"העיניים שלך מזכירות לי שקד או צב או משהו חמוד אחר") אז אין באמת סיבה שהם לא יקחו אותי, אני יכולה ללכת עם פזור ואז לא רואים את ההרחבות (למרות שאני שונאת, זה נורא לא נוח. הכי קרוב  שהגעתי לפזור אי פעם זה ללכת עם קוקו בלוף. אבל אפשר לסדר משהו אם זה אומר לקבל כסף)

אבל אמא אומרת שלכולם יש מייד (יעני כמו עוזרת, אבל שגרה אצלך. לא חושבת שיש מילה בעברית. אם יש אתם מוזמנים לחלוק איתי) אז הם לא צריכים אותי, אז בעצם נדפקתי בלי כסף או עבודה עד גיל 16. ובגיל 16, אני יכולה רק לעבוד בביה"ס היהודי פה שזה שוב אומר לעבוד עם ילדים קטנים ומעצבנים ושם זה אפילו יותר גרוע כי לפעמים אתה מגיע למצב שצריך להחליף להם חיתול וכאלה.

בא לי לגדול. חיתולים זה מגעיל, לא מבינה איך אמא שלי שרדה. בחיים לא יהיו לי ילדים.

אין לי מושג מה הפואנטה של הפוסט הזה.