שלא משנה כמה אני ארצה, בדרך כלל אין לי על מה לכתוב.
למען האמת, בדרך כלל יש לי על מה לכתוב, כשאני לא ליד מחשב. ואז אני שוכחת
אז קניתי פנקס והתחלתי לרשום. הבלוג יהפך ליומן או מה שלא יהיה. יותר נוח. (וגם לאחרונה קראתי מלא יומנים וזה דווקא נחמד, אולי יום אחד אני אחזור לקרוא פה וזה יהיה מגניב וזה)
אני אוהבת לקחת סיכונים:
זה קרה שבוע שעבר. (בערך)
ליד הבית שלי יש כזה מקום, סוג של שדה ענקי רק בלי כלום עליו, חוץ מגבעות של דשא.
יש שם מועדון של אנשים שמטיסים סוג של עפיפונים-מסוקים שכאלה, שעושים אורות וכל מיני דברים מגניבים (אלוהים ישמור כמעט כתבתי "דוורים")
והם משתמשים בשלט רחוק להטיס אותם.
אז אבא שלי, אח שלי ואני החלטנו ללכת לשם. ה"מאסטר" של המועדון החליט לעשות עלינו דאווינים וכמעט דפק לי עפיפון-מסוק בפרצוף. חמש פעמים בערך.
אחרי זה נמאס לי לעמוד אז התיישבתי על הדשא, מה שהעניק לי מנת אהבה גדושה מחבורת יתושים/ברחשים/איך שתרצו לקרוא להם, שהיתה באיזור.
[הפסקה לשניה כי אני כותבת את זה באוטובוס לביה"ס ושתי סיניות בנות איזה 6 שיושבות לפני הוציאו עכשיו מסרק מאמצע שום מקום, והתחילו לסרק אחת את השניה ולעשות אחת לשנייה צמות. מה לעזאזל?
הסינים האלה, הסינגפורים גם למען האמת... (וגם היפנים) (טוב, האסיאתים) ממש דואגים למראה החיצוני שלהם, לאיך שהם נראים בפנים אחרים..
ממש חשוב להם שיהיה להם עור לבן וחלק ולחיים ושפתיים ורודות או/ו אדומות.]
*עוד הפסקה, הגעתי לביה"ס*
נכנסה עכשיו ילדה שתמיד הולכת ממש זקוף ועם המכנס של התלבושת בצורה ממש לא מחמיאה שאני לא יכולה להסביר. היא תמיד מסתכלת ישר והיא לא מזיזה את הידיים כשהיא הולכת. השיער שלה אסוף בצורת קוקו בלוף והוא די בהיר אבל אף פעם לא הסתכלתי עליה למספיק זמן כדי להבין את הצבע.
עכשיו נכנסה ילדה שנראית ממש כמעט אותו דבר כמו הילדה הנ"ל אבל יש לה תיק ורוד ממש זוהר, היא תמיד נראית ממש מבוהלת וקצת מזכירה לי עטלף או ינשוף או שניהם, או את מישהו שהרג את אמא שלו בטעות ולא יודע מה לעשות עם המידע או העוול.
אני חושבת שאם אני אהרוג את אמא שלי בטעות אני קודם אנסה להחיות אותה מלא פעמים ואקרא לאמבולנס ואם זה לא יעבוד אני אסמס לאבא ש"אמא מתה, בוא הביתה" והוא בטח יקח את זה בהומור ואז הוא יתקשר וישמע את הסירנה של האמבולנס ויבוא ויגיד שלמה לא אמרתי קודם ואיך זה קרה.
אבל אני לא רוצה שזה יקרה אז זה לא משנה.
תזכורת לעצמי:ריתוק ביום שני בהפסקת צהריים, חדר מורי ספורט.
רביעי וחמישי מועדון שיעורי בית, מתמטיקה ומדעים. להיות מוכנה 15:40
הקוריאנים מתחילים להתאסף. אני חושבת שיש איזה מיליון קוריאנים בעולם. ובביה"ס שלנו יש בערך חצי מהם. (מהקוריאנים בעולם)
אבל זה לא בטוח אז אל תסמכו על זה.
*שלשום קיבלתי 2 מכתבים מביה"ס. נכון, לא אחד, לא שלושה, אלא שניים.
למחרת מר וויליאמס הבן זונה אוכל בתחת אסף אותי ואת שאר התלמידים שקיבלו את המכתבים האלו בספריה ואמר שאנחנו צריכים ללכת למועדון שיעורי הבית כי אנחנו לא טובים מספיק בלימודים ו"הם סה"כ רוצים לעזור לנו ואין סיבה לכעוס"
מכתב אחד על שיעור מתמטיקה ואחד על שיעור מדעים. בשניהם אמרו שאני אקבל קרדיט (ציון עובר למקצוע) אבל מאוד נמוך ולא מספיק טוב כדי להתקבל למסודות חינוך גבוהים (וזה מעניין אותי כי...?)
המכתב הסביר שאני כותבת מבולגן מדי ולא יפה מספיק. (במילים אחרות, יש לי כתב יד מכוער) ושאני לא מבינה את החומר (ממתי ולמה לא אמרו לי?)
מאיפה היא קבעה שאני לא מבינה את החומר? אולי היא פשוט, למשל, לא מסבירה אותו טוב?
או, יותר נכון, לא מסבירה אותו בכלל?
מה אני אמורה לעשות? ללמוד את החומר טלפתית מהמוח שלה? לא תודה, יש לי דברים יותר חשובים לעשות. יש לי לשיעור אומנות לצייר ציור על דף בגודל A3, של טבע דומם. זה אמור להיות של דברים שחשובים לי. אבל לא היו לי דברים שחשובים לי כי כשעברתי לא הבאתי כלום איתי כמעט.
אז ציירתי את הפלאפון שלי והמפתח לבית וקצת מטבעות. המטבעות של הדולר הסינגפורי (או יותר נכון סנט, כי זה מטבעות) ממש קשים לציור! יש שם ציורים מטורפים! אבל הצלחתי, לא לדאוג. (לצייר אותם)
אתמול במועדון כלי ההקשה [כן, מועדון כלי הקשה, כאפות, אני יודעת. מכריחים אותנו להיות במועדון מטעם ביה"ס. זה יעני כדי להעסיק אותנו, שלא נעשה דברים שלא ראויים לגילנו כגון: סקס, סמים, גרפיטי, צריכת אלכוהול וכד'. למרות שכולם עושים את זה בכל מקרה, אבל שיהיה. (חוץ ממני, כי אני ילדה טובה סינגפור) לפחות יש איזה אחד ממש חמוד במועדון כלי ההקשה, וגם המורה נחמד. אה וגם כמובן אני עושה משהו שאני אוהבת בלה בלה בלה]
בכל מקרה, אתמול, הצלחתי סוף סוף לדבר עם החמוד.
טוב, למען האמת, זה לא מ-מ-ש היה דיבור, יותר -הוא ניגן על אורגן שהיה בסביבה ואני הצקתי לו וכל הזמן שיניתי לו את הצלילים של המקשים-
אבל היי, לפחות הצלחתי להצחיק אותו!
להצחיק זה חשוב, לא? חיוך פותח את הדרך לעולם או משהו... והוא גם כזה חמוד כשהוא מחייך!
ואז גם שאלתי אותו משהו. זה היה בסגנון של "תגיד, אתה מנגן על כל כלי הנגינה בעולם?", אחרי שראיתי אותו מנגן על תופים (וגם על כל כלי הקשה אחר שקיים בערך בחדר המוזיקה בביה"ס), גיטרה, בס ופסנתר, והוא היה טוב בכולם כמו מישהו שמנגן כבר כמה שנים טובות כל יום למשך איזה 5 שעות בלי להפסיק. הוא חייך וצחק וזהו.
הוא לא מדבר או מה?!
שאלתי מישהי מהארץ שלו והיא אמרה שהוא קצת ביישן, אבל כמה ביישן אפשר להיות?? והוא גם כל הזמן בוהה בי. ומחייך אליי. מה אני אמורה להבין מזה???
שיעור מתמטיקה
אני משתפרת. כבר ארבעה שיעורים ברצף אני מסיימת את כל שיעורי הבית בכיתה. לפני יומיים היתה לנו עבודת מחקר על מחירי פיצה, גם אותה סיימתי לפני זמן ההגשה. המורה גאה בי, היא כל הזמן אומרת איך אני משתפרת. אבל... המכתב על מועדון שיעורי הבית עדיין רלוונטי מבחינתה. אז למה סתם לשקר לי? למה סתם להגיד שהשתפרתי? למה סתם לעצבן כוסאמאמאמאמא שלה?!
משעמם לי וחם לי
קר לה אז היא הדליקה רק מזגן אחד, ההוא שמקפיא את כל המקומות בכיתה חוץ מהמקום שלי. כמה נחמד.
משעמם כי סיימתי את שיעורי הבית, שוב, והם חוזרים עליהם בפעם השלישית בערך. כיתה איטית.
*תזכורת-יש לי ריתוק בלאנץ'
יש חסרון אחד למקום הזה. בסופו של דבר, כולם עוזבים.
כולם חוזרים למדינות שלהם.
אז נכון, כשאני אגדל ואהיה עשירה, יהיו לי מקומות מסביב לעולם לבקר בהם, כי יהיו לי חברים שם, אבל כרגע זה קשה...
להתחבר עם מישהו בידיעה שהוא עוזב בקרוב. מה הרעיון בזה? למה להתחבר עם אנשים? לא עדיף כבר להישאר לבד?
אז נכון, יש לי עוד לפחות שנתיים פה אם לא ארבע (הלוואי הלוואי הלוואי שארבע. אני אהיה כל כך מדוכאת אם אני אחזור לארץ לפני שאני אסיים תיכון.) אבל מי אמר שגם החברים שלי ישארו כל כך הרבה זמן?
וגם, מילא כשמישהו עוזב. זה מישהו אחד להיפרד ממנו. אבל כשאתה עוזב, אתה עוזב את כ-ל החברים שלך... מה אני אמורה לעשות אז?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
