אני סטודנט ולא מצליח לעכל את זה. האוניברסיטה מרגישה בעיקר כמו תוצאת נוסחה ארוכה שמרכיביה הן חוליות בשרשרת חיי עד כה. החיים בדירה מזכירים בדבר מה את החיים בבלגיה, וכך גם הניתוק מהעולם של הבית. הלימודים בשעות הערב המאוחרות ושנאת המספרים מזכירה את ימי התיכון של אז. החברים החדשים את הצבא, השותפה הצרפתיה את בת הדודה, הגעגוע הפתאומי את הדכאון וכאבי הגב את התאונה.

מרכיבים נכפלים, מתחברים, מתחסרים ומתחלקים, עולים ויורדים בגרף שהוא השבוע בירושלים.

אבל אלוהים, כמה טוב לי.