אני כותב מכתבים.

(אך המשפטים הארוכים שמתהווים בראשי במשך שעות נשארים שם, בעוד הידיים נאלצות לפתור תרגילים והעיניים לקרוא פרויד. אני משתדל לכתוב קצתב כל יום, בראש כאמור, שכן אחרת השפה עוד עלולה להתנוון. אני כותב לשותפה שהופכת את חיי בביי לגהינום, לבחור שאהב ומסרב לשוב לקשר, למשפחה הרחוקה בבלגיה, להורים המשתפצים, לצלקות הישנות והחדשות, לעצמי ולהוא שם למעלה. המשפטים שנכתבים בראשי נשמעים חדים ומלאי משמעות, וגורמים לי להסמיק בבושה כשאני חושב שמישהו עוד עלול לקרוא אותם. אני פותח ב"שלום", ולפעמים ב"אדון וגברת נכבדים". אני ממשיך ב"הנידון", או בציטוט משיר שאהבתי. יש שאני מצרף תמונות, או מקשט המעטפות בכיתובים קטנים. אני כותב כל כך הרבה שלפעמים שאני מפחד שייגמר הדיו או הנייר בעולם כולו)

אני כותב לעצמי ולמגירה ומסתפק בכך לעת עתה.

הבלוג יחכה בינתיים, בכל העולם מחכים לבולים שעוד אדביק.