כבר כמה שנים שאני לא מסוגל להסתובב בתל אביב. אולי קיימות סיבות סמי-מודחקות לסלידה המהותית שלי מרחובות עיר יום ההולדת, אך עד היום לא הצלחתי לנסחן במלואן. אתמול בבוקר, בעוד נסיעה לקמפוס השני בעיר הקודש, שמעתי פעם נוספת את "סיגריות" של שלומי שבן והבנתי למה.

האהבה הראשונה שלי אי שם בעיר הזו, אבל אני לא יודע את צבע שערהּ הנוכחי ועם מי היא יוצאת. אני רק יודע שהעיר הזאת לוחצת עליי. לא רק בצדדים. היא לוחצת מעליי ומתחתיי, מורידה את האמיגדלה על ברכיה ועוצרת לסיבוב קצר על זרועי הימנית. האוויר הדחוס שבה מקשה על ראותיי לנשום ועל עיני לצפות בשקיעת הים. הערפל מרדים את השכחה. תל אביב, שהיתה מעוז חלומותי ועיר נעוריי, שנפקחת לאטה רק כעת לחבריי הטובים, תשאר רחוקה מבחנתי עד יעבור זעם.

מזל טוב עיר לבנה, שמרי על זכרונותי בזהירות.