העיקר לכתוב. לפרוק. להוריד מהלב. לנקות מערכות. לפעמים צריך רק להוציא קצת, לשחרר מעט מהשחור הזה, על המסך, כדי שאחריו ישתרכו כל הצבעים, כל החוויות, כל המילים.
לפעמים זה לא מספיק.
קשה להתחיל מהאמצע, בלי כל הפרטים.
אני באמצע מלחמה. בעצמי, בחיים, בצרכים, בדחפים.
מלחמה בלי אויבים.
אני חברה בקהילה וירטואלית.
כזו שנותנת לי להרגיש שייכת, נח, חלק מקבוצה
לא שונה/סוטה/חריגה.
אפילו התחלתי לכתוב שם בלוג.
סיפרתי על עצמי, על דברים שקורים לי, על חלומות ופנטזיות.
סיפרתי, שיתפתי, חלקתי.
ואז מישהו שאני מכירה, אדם קרוב מאוד אלי, מאוד מאוד, גילה על הקהילה, על הכתיבה, על הפנטזיות.
והכל נלקח ממני.
התחושה הזאת של הקבלה, שאני יכולה לספר הכל והכל מתקבל בהבנה, בחום, נעלמה. כי עכשיו איך אספר הכל אם הוא קורא הכל. אם הכל חשוף, זה כבר לא אותו דבר.
זה לא אותו דבר.
וזה כואב.
אז נכון שהוא עכשיו לוקח חלק איתי בעולם הזה. נכון שעכשיו כבר נוכל לצאת יחד מהוירטואלי לעולם האמיתי, לעשייה, למציאות.
נכון.
הכל נכון.
אבל
האובדן עדיין כואב.
זה עדיין חסר.
ולפעמים אני לא רוצה לצאת למסע הזה איתו.
ואז אני מרגישה מפגרת.
יש לי כל מה שאדם שפוי רוצה וצריך, ואני לא רוצה.
לפעמים.
לפעמים זה נראה לי הכי נכון בעולם.
לפעמים אני רוצה רק אותו.
לפעמים עדיף כל אחר אחר.
החיים מבלבלים אותי.
אולי אם החיים היו מזיינים אותי, והייתי מצליחה לגמור סופסוף, הייתי פחות מבולבלת!!!
כינוי:
ריפיין
בבלוג זה
בכל הבלוגים
