מילים

בשולי הגינה, בתפר שבין הדשא ולמתחת לשיחים יש בור. בור לא עמוק במיוחד. אין ערמות של חול בשוליו. בור. מצידיו הפנימיים של הבור רואים את צבעה של האדמה משתנה לכהה יותר היכן שמי הגשם חלחלו וטרם יבשו. רואים גם מעט שורשים, של הדשא ושל השיחים שלידו. כמה עלי שלכת שוכנים בבור, ממתינים להרקב בו ולהעשיר את האדמה.

אם הייתי חולפת ליד הבור הזה לא הייתי מעניקה לו מבט שני, בקושי מבט ראשון. הוא לא ממש מושך את העין, הוא שם. סתם. אם הייתי אני בגירסה גמדית, הבור היה נראה כמו מכתש ענקי והייתי נבלעת בתוכו. כמו אליסה בארץ הפלאות, אני נוטלת שיקוי מצמק, אני פתאום פצפונת, והמכתש הזה בולע אותי, ואני כל כך מבוהלת. הבור הזה הוא כל מה שיש סביבי פתאום. כל הגינה נעלמה. נותרתי לבדי, בבור, עם כמה עלים מרקיבים, ולא נראה כי יש מוצא מן הבור.

יש מי שהבור הזה כן תופס ל את העין. הוא רוצה לדעת למה הבור הזה שם. איך הוא נוצר. מי חפר אותו, למ אין אדמה במקום בו הייתה אדמה קודם. הוא ניגש לשפת הבור. מתחיל לחפור. בהתחלה הוא רק מזיז קצת אדמה בידיים, חופר מעט, אולי יגלה מחילה של חיה שיצרה את הבור. אין מחילה, אין חיה. רק בור. עכשיו הבור כבר יותר עמוק, יותר מובחן. אבל עדיין אין תשובה ללמה הוא שם. ממה הוא נוצר. אולי התשובה נמצאת יותר עמוק? הוא חושב לעצמו. מביא מעדר ומתחיל לחפור, בתנועה אחת או שתיים הוא מכפיל את עומק הבור. מעמיק אותו, מפזר את אדמתו מסביבו. ועדיין אין תשובה. הוא מפשיל שרווליו, ממשיך לחפור. עוד ועוד. עמוק יותר ויותר.

הבור רק מעמיק, תשובות הוא לא נותן.

ואני הפיצפונית בתוך הבור, מעמיקה נפילתי פנימה, ואין תשובה באמתחתי. למה בורי מעמיק? מה עשיתי? איך אוכל להוציא עצמי מהבור אם הוא לא יעצור?

המעדר לא מפסק תשובות,והוא לא מספק אותו יותר. הוא מביא דחפורון קטון וחופר. בתנועה אחת מכפיל את עומקו של הבור, האמה החפורה מכסה את כל הגינה, השיחים נרמסים, הדשא נעלם. ותשובות אין. אין. רק בור, עמוק, שורשים חשופים.

מרוב שהתעמק הבור שוליו מתחילים לקרוס פנימה. להתמוטט. צריך לחזק את שולי הבור על מנת להמשיך לחפור. ואני הפצפונית בתוכו, בורח מאימת הדחפור. מתחפרת באדמתי עד יעבור זעם. מחכה שהדחפור יחדול מחפירותיו, יעצור, ויתחיל להחזיר הכל למקום.
הבור כבר לא בור. הוא כל כך גדולך שאי אפשר יהיה לסתום אותו חזרה עם האדמה החפורה.

עכשיו יש שלוש ברירות: להביא אדמה ממקום אחר לסתום את הבור, לצקת אליו יסודות חדשים או להפוך את הבור למנהרה, למעבר למקום חדש ולא מוכר.

מה שבטוח, אי אפשר לחזור לאחור. מעולם לא ישוב להיות סתם בור.

אפילו הפנים שלי הם כבר לא אני. לא יכולה לסבול את דמותי במראה. לא פנים. לא גוף, לא כלום. שונאת את הכל. הכל. הכל.

איזו נסיגה.

העינים עייפות. אדומות. נפוחות. כואבות. והנקודה הזו מתחתן. כמו חצ'קון קטן שלא עובר. מה הקטע שלה?

וכל העור הפצוע, המוכתם. נקודות בכל צבעי הקשת. חורים. בליטות. חטחטים. מוגלתיים, מדממים. מגעילים. שומניים.

קמטים. פתאום אני רואה קמטים. ליד האף. מתחת לעיניים, לא במקומות הנורמליים. מה זה הקו הזה? מאיפה הוא בא? מה הוא רוצה?

שקיות שחורות, מגעילות, נפוחות.

והאף הזה. שוב הוא נראה לי גדול. בומבוסי. ענק. נפוח. תפוח.

השפתיים. אוי השפתיים. לפחות אתן עדיין יפות. לפחות. מלאות. חושניות. ורודות ונעימות. אבל תראו במה אתן מוקפות... בפרצוף פצוע מכוער ושמן. מעוטר בשיער יבש שנושר ונושר ללא הרף. בקרקפת מגרדת ומציקה. בפצעים. כל כך הרבה פצעים. שטיח שלם של פצעים שלא נגמרים ולא עוברים. על הפנים. הצוואר, החזה, הבטן, המפשעה, הישבן....

אני שונאת את איך שאני נראית. שונאת.

שונאת!!
ואהבתי.

פעם.

וזה לא היה כל כך מזמן. ולא הייתי שונה בכלל. זהה בדיוק. רק הרגשתי מבפנים אחרת לגמרי. אהבתי אותי.

וכבר לא. שונאת. נגעלת.

דוחה.

איך אפשר לחיות ככה, כשאת לא יכולה לסבול את עצמך? לאן אני אברח מעצמי? למי?

איזה זין!