מילים

בשולי הגינה, בתפר שבין הדשא ולמתחת לשיחים יש בור. בור לא עמוק במיוחד. אין ערמות של חול בשוליו. בור. מצידיו הפנימיים של הבור רואים את צבעה של האדמה משתנה לכהה יותר היכן שמי הגשם חלחלו וטרם יבשו. רואים גם מעט שורשים, של הדשא ושל השיחים שלידו. כמה עלי שלכת שוכנים בבור, ממתינים להרקב בו ולהעשיר את האדמה.

אם הייתי חולפת ליד הבור הזה לא הייתי מעניקה לו מבט שני, בקושי מבט ראשון. הוא לא ממש מושך את העין, הוא שם. סתם. אם הייתי אני בגירסה גמדית, הבור היה נראה כמו מכתש ענקי והייתי נבלעת בתוכו. כמו אליסה בארץ הפלאות, אני נוטלת שיקוי מצמק, אני פתאום פצפונת, והמכתש הזה בולע אותי, ואני כל כך מבוהלת. הבור הזה הוא כל מה שיש סביבי פתאום. כל הגינה נעלמה. נותרתי לבדי, בבור, עם כמה עלים מרקיבים, ולא נראה כי יש מוצא מן הבור.

יש מי שהבור הזה כן תופס ל את העין. הוא רוצה לדעת למה הבור הזה שם. איך הוא נוצר. מי חפר אותו, למ אין אדמה במקום בו הייתה אדמה קודם. הוא ניגש לשפת הבור. מתחיל לחפור. בהתחלה הוא רק מזיז קצת אדמה בידיים, חופר מעט, אולי יגלה מחילה של חיה שיצרה את הבור. אין מחילה, אין חיה. רק בור. עכשיו הבור כבר יותר עמוק, יותר מובחן. אבל עדיין אין תשובה ללמה הוא שם. ממה הוא נוצר. אולי התשובה נמצאת יותר עמוק? הוא חושב לעצמו. מביא מעדר ומתחיל לחפור, בתנועה אחת או שתיים הוא מכפיל את עומק הבור. מעמיק אותו, מפזר את אדמתו מסביבו. ועדיין אין תשובה. הוא מפשיל שרווליו, ממשיך לחפור. עוד ועוד. עמוק יותר ויותר.

הבור רק מעמיק, תשובות הוא לא נותן.

ואני הפיצפונית בתוך הבור, מעמיקה נפילתי פנימה, ואין תשובה באמתחתי. למה בורי מעמיק? מה עשיתי? איך אוכל להוציא עצמי מהבור אם הוא לא יעצור?

המעדר לא מפסק תשובות,והוא לא מספק אותו יותר. הוא מביא דחפורון קטון וחופר. בתנועה אחת מכפיל את עומקו של הבור, האמה החפורה מכסה את כל הגינה, השיחים נרמסים, הדשא נעלם. ותשובות אין. אין. רק בור, עמוק, שורשים חשופים.

מרוב שהתעמק הבור שוליו מתחילים לקרוס פנימה. להתמוטט. צריך לחזק את שולי הבור על מנת להמשיך לחפור. ואני הפצפונית בתוכו, בורח מאימת הדחפור. מתחפרת באדמתי עד יעבור זעם. מחכה שהדחפור יחדול מחפירותיו, יעצור, ויתחיל להחזיר הכל למקום.
הבור כבר לא בור. הוא כל כך גדולך שאי אפשר יהיה לסתום אותו חזרה עם האדמה החפורה.

עכשיו יש שלוש ברירות: להביא אדמה ממקום אחר לסתום את הבור, לצקת אליו יסודות חדשים או להפוך את הבור למנהרה, למעבר למקום חדש ולא מוכר.

מה שבטוח, אי אפשר לחזור לאחור. מעולם לא ישוב להיות סתם בור.

אפילו הפנים שלי הם כבר לא אני. לא יכולה לסבול את דמותי במראה. לא פנים. לא גוף, לא כלום. שונאת את הכל. הכל. הכל.

איזו נסיגה.

העינים עייפות. אדומות. נפוחות. כואבות. והנקודה הזו מתחתן. כמו חצ'קון קטן שלא עובר. מה הקטע שלה?

וכל העור הפצוע, המוכתם. נקודות בכל צבעי הקשת. חורים. בליטות. חטחטים. מוגלתיים, מדממים. מגעילים. שומניים.

קמטים. פתאום אני רואה קמטים. ליד האף. מתחת לעיניים, לא במקומות הנורמליים. מה זה הקו הזה? מאיפה הוא בא? מה הוא רוצה?

שקיות שחורות, מגעילות, נפוחות.

והאף הזה. שוב הוא נראה לי גדול. בומבוסי. ענק. נפוח. תפוח.

השפתיים. אוי השפתיים. לפחות אתן עדיין יפות. לפחות. מלאות. חושניות. ורודות ונעימות. אבל תראו במה אתן מוקפות... בפרצוף פצוע מכוער ושמן. מעוטר בשיער יבש שנושר ונושר ללא הרף. בקרקפת מגרדת ומציקה. בפצעים. כל כך הרבה פצעים. שטיח שלם של פצעים שלא נגמרים ולא עוברים. על הפנים. הצוואר, החזה, הבטן, המפשעה, הישבן....

אני שונאת את איך שאני נראית. שונאת.

שונאת!!
ואהבתי.

פעם.

וזה לא היה כל כך מזמן. ולא הייתי שונה בכלל. זהה בדיוק. רק הרגשתי מבפנים אחרת לגמרי. אהבתי אותי.

וכבר לא. שונאת. נגעלת.

דוחה.

איך אפשר לחיות ככה, כשאת לא יכולה לסבול את עצמך? לאן אני אברח מעצמי? למי?

איזה זין!

לפעמים נדמה כאילו אין שום דבר אחר פרט לזה. כל החיים נמוגו לכדי כלום. הילדים התפוגגו לחלוטין, הפכו לרעשי רקע והסחות דעת. למי יש כח לעזור בשעורי בית או לבנות מגדלים מקוביות, למי? אין סבלנות. אין חשק. רק תניחו לי לנפשי. תנו לי לקרוא עוד פוסט. לפלרטט עם עוד שמוק. לקבל יחס, לתת יחס, לכתוב, להרגיש, להתרגש. זה בלע אותי לחלוטין. הפכתי לחיה כלואה, לאסירה מרצון. מחפשת, בודקת, בוחנת. מי, מה, איך, למה, כמה. מה טוב, מה לא, מה כדאי, מה לא. איפה. עם מי. עם מי לא. חיה בוירטואלי. חיית מקלדת. הכל מקשים ומסך. ומובלעת זמן אחת גדולה. ענקית. מפלצתית. הכל מוזנח. הבית מלוכלך כמו מזבלה ציבורית, הכביסה נערמת, מלוכלכת או מכובסת, ערמות בגבהים בלתי הגיוניים. הכל מבולגן, לא מוצאים שום דבר. אין חשק לכלום. רק לכתוב. לכתוב. ולקרוא. והיה מה לכתוב. ומה לקרוא, ומה להרגיש.

ואז חשיפה, דלתות הארון נפערו לרווחה. והכל נגמר. אין יותר מה לכתוב, אי אפשר. כשהכל גלוי, שקוף, חדיר - הכתיבה נבלמה. נעצרה. המעיין יבש. האדמה צמאה לגשם. ודווקא אצלו גשום וסוער, הכל מתחדש, פורח, צומח. הכל נוצץ וטוב ונעים. יש לו חשק, יש לו תשוקה, יש לו רצון. אצלי עוצר כללי. לא רוצה מגע. לא רוצה כלום. רק לאכול. למה אני כל הזמן סותמת את הרעב למין באוכל? למה אני כבר לא רעבה למין רק כי זה ממנו? הוא הכי חדור רצון לספק אותי בעולם. אין אף גבר ביקום הזה שרוצה לספק אותי, באמת, יותר ממנו. הוא כולו עבורי. כל דבר שהוא עושה עכשיו. אוהב אותי בכל נימי נפשו. כרוך בי. רק רוצה אותי כל הזמן. ואני כבויה. אין לי חשק לנשק אותו. בקושי בא לי לתת לו יד. אין טיפה של אנריגיה מינית. הוא אור שהוא רוצה להצליף בי, כלום. הוא אומר שהוא חושב על עצירה בדרך לסשן בטבע, כלום. הוא אומר שהוא כל הזמן מפנטז עלי, כלום. הוא אומר שכשהוא מאונן הוא חושב עלי, כלום. כלום. כלום. כלום. ולמה? למה? לאן הכל נעלם? למה כשאלו היו זרים מוחלטים, רוצי רעתי, הייתי רטובה כמו אוקיינוס. למה כשזה היה וירטואלי זה גירה אותי בטרוף. וכשזה הוא זה ריק כל כךיבש כל כך. צחיח. שומם. מדבר ציה. למה? למה אני לא מרשה לעצמי שיהיה לי טוב סוף סוף?!?!? כל השנים האלו יחד היה לא טוב. נכון. לא באשמתו. באשמתי. שתקתי. אפשרתי לעצמי להעלם לכדי כלום. ולגדול למימדי ענק. ואז התחלתי לחזור לעצמי. לגלות שוב תשוקות. וכשהתשוקות נפגשו איתו, הן התפוגגו באחת. מה קורה פה? הרי כל אחד אחר היה סתמי. תלוש, רע. הוא טוב, אמיתי, כוללני, ורוצה בטובתי. כל כך רוצה בטובתי, שזה מכבה אותי

כמה שאני דפוקה

פשוט אי אפשר להאמין

אמא ואבא - לכו תזדיינו. דפקתם אותי כל כך עמוק.