אשליות

פרק שני

בחרתי בשביל הארוך, מרגישה את הרוח על פניי, נותנת למחשבות להתרוצץ בראשי, מנסה לייצור

 אשליה, הולכת בשביל הצר וייוצרת חיים, חיים חדשים, יותר טובים..

***

הסתכלתי לשמיים, בהיתי באוויר ניסיתי למשוך את הזמן, ניסתי לעצור אותו

לעשות הכל בכדי לא להגיעה לבית הספר, לא לפגוש את נועם.

הרגע הגיעה, עמדתי מול שער בית הספר , הצילצול היה ברקע, כל הילדים התפזרו, כל אחד לכיתתו. נשארתי שם,עומדת ומסתכלת על כולם נעלמים מול עייני, מדמינת שאני במקום אחר, אך הכל התפוצץ כשהשומר צעק שעם אני לא נכנסת השער יסגר.

עשיתי צעד אחר צעד מרגישה צביטה בלב, מתחרטת שבכלל קמתי מהמיטה.

החלטתי להישאר בחוץ בשעתיים הראשונות, לשבת תחת כיפת השמיים

להרגיש את האוויר הצח שמזמן לא הרגשתי.

ישבתי וחיכיתי למחשבות שתמיד מגיעות ברגעים כאלה, חיכיתי וחיכיתי אבל הם לא באו.. פעם ראשונה בחיים הרגשתי שלווה, הרגשתי רגועה.

שמעתי את הצילצול להפסקה, קמתי והלכתי לכיוון הספסלים.

מישל , החברה הכי טובה שלי ראתה אותי , היא רצה לכיווני, חיבקה אותי חיבוק שחנק אותי אבל באותו הזמן נתן תחושה טובה.

משוגעת אחת היא צעקה, " יש לך מושג כמה התגעגעתי?" חייכתי, גם אני .. אמרתי בקול שקט, ואז משום מקום הדמעה זלגה במורד הלכי, מישל הסתכלה עליי במבט לא מבין, מבט מודאג.."מה קרה?" היא שאלה עם קול שלא שמעתי לפני, ראיתי בעינייה שהיא באמת מודאגת. סיפור ארוך אמרתי לה, והסתכלתי על הריצפה.

" את בוכה" שמעתי מישהו אומר, הסתכלתי וראיתי את נועם מולי, ירדה לי עוד טיפה ועוד טיפה, זה הרגישה לי מוזר.

הרגשתי חלשה, כל-כך פגיעה, הדמעות טישטשו את ראיתי, הרגשתי את כל האיפור נמרח, הרגשתי את הטעם המלוח בתוך שפתיי, טעם שלא הכרתי לפני.

מצאתי את האומץ... הסתכלתי לתוך עיינו, הוא הסתכל בשלי, חשבתי שאני הוזה, שאני שוב באחד מן האשליות ,שאני בהשפעת כדורים, אבל אני יכולה להישבע שראיתי עצב בעיינו, שראיתי אהבה..

הוא הבכין בכך והתחיל ללכת, התחלתי ללכת אחריו,אך לפתע הרגשתי יד עוצרת, מישל תפסב בי, "ניפרדתם?" לחשה באוזני.

אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, פתאום חיבקתי אותה. שמתי את ראשי על כתפייה , היא לא אמרה מילה, רק החזירה חיבוק אוהב..

רעדתי, לא יכולתי לעמוד ונפלתי על הריצפה, ראיתי שילדים מסתכלים עליי.

הם לא רגילים לאליקה כזאת, הם רגילים לאליקה החזקה, שתמיד אומרת לכולם מה לעשות, המקובלת, היפה,העקשנית.. אף פעם לא בכיתי בציבור, תמיד שמרתי את הדמעות לחושך, ללבד, לא יכולתי לסבול את החולשה שמציפה אותך יחד עם הדמעות.

מישל הרימה אותי, היא לקחה אותי לשירותים, כל הבנות שהיו שם הבינו את המסר, הן הסתכלו עליי במבט מוזר ויצאו, היא נעלה את הדלת והסתובבה לכיוון שלי.

שום מכתב,שיר,וסיפור,אפילו לא המשורר הכי מוכשר בעולם, לא יוכל להסביר במילים את מה שהרגשתי באותו רגע, כל הזכרונות המחשבות הכל חזר לראשי , קדימה ואחורה הכל ריחף ולא עזב אותי, יותר מידי .. לא יכולתי לסבול את זה... נכנסתי להתקף פאניקה. התחלתי לצעוק , חזק יותר וחזק יותר, יותר ויותר כבר כל בית הספר שמע את הצרחות .

ואז הבנתי..הדממה שהציפה אותי בשעתיים הראשונות היו השקט שלפני הסערה, כאילו גופי ידע מראש את העומד להתרחש.

ראיתה בעינייה של מישל שהיא מפחדת, שהיא לא יודעת מה לומר, היא פשוט עמדה שמה והסתכלה עליי במבט מתחנן שאני יפסיק..

לא הפסקתי המשכתי, היא עשתה צעד אחד ועוד אחד, הולכת לכיווני. בחשש ובשקט היא ישבה מולי, הסתכלה עמוק לתוך עיניי , היא פתחה את פייה מנסה להוציא מילה,אך לא נישמע צליל כאילו בלעה את לשונה. דממה שררה בחדר, כל שנייה נראתה כמו נצח.

נשמע צלצול לשיעור השלישי, נשארנו בשירותים, מסתכלות אחת לשנייה בעיניים ושותקות.. השפלתי את מבטי ולחשתי "תגידי משהו"," אליקה"... המילה היחידה שהצליחה להוציא מפייה.. היא חיבקה אותי ושאלה "מה קרה?"

חשבתי כמה דקות ואז החלטתי לספר לה, על נועם האמיתי..

על הסמים, המועדון, הבגידות שידעתי שבגד אבל שתקתי, על השקרים שראיתי בעיינים שלו, ועל הבגידה שהוא החליט לספר לי עליה.. שאחרי שנתיים של אהבה חד צדדית, של בגידות, שקרים,ריבים,סבל ואכזבה. הוא נפרד ממני.. הוא לקח ממני את כל הקצת שנישאר לי אחרי המוות של אבי ואחי.

היא המשיכה לשבת שמה ושתקה, היא אפילו לא הסתכלה לכיוון שלי.. היא הוציאה רק שלוש מילים "את שכבת איתו" ? הסתכלתי עלייה אמומה, זה? זה מה שיש לך להגיד? לא תישאלי למה לא סיפרתי? לא תגידי שיהיה בסדר?, לא תגידי שאת איתי .. שאת איתי בטוב וברע? אמרתי בתוקפנות. "לא" היא החזירה באותו הקול התוקפני.

הדמעות שוב זלגו, מאיפה הן באות? למה הן פה? לא רוצה אותם....

חלשה , כל-כך חלשה הראש כואב הגוף רועד הלב שבור

ואיפה אתה  בזמן הכי קשה שאני צריכה אותך?

"למה?" למה שאלתי אותה בקול מתחנן,מקווה שלא שמעתי נכון.

הוא אמר לי שאת סתם בשבילו, שאת לא חשובה לו מילמלה לעצמה.

עמדתי מולה מנסה להבין מה היא אומרת מנסה לתקשר את מה שאוזניי שמעו הרגע, "מה זאת אומרת?" שאלתי אותה אך היא לא ענתה. חשבתי וחשבתי דקה ועוד דקה עושה אחד ועוד אחד.

הפעם בלי חשש התקרבתי עליה, מסתכלת לתוך עייניה "איתך?" שאלתי.

היא שתקה.. צעקתי, חזק כמו מקודם שכל בית הספר ישמע," נועם בגד בי איתך?" שנאה, זה מה שהרגשתי. הקולות הצחקוקים הצלילים שנשמעו מהכיתה הסמוכה הפסיקו, השנאה הפכה לעצב הזמן נעצר, העולם הפסיק להסתובב, הרגשתי שהשמיים נופלים.

בלי לחשוב פעמיים, פתחתי את דלת השירותים ורצתי, רצתי מהר לא חושבת לאן ולמה לא חושבת על מה שקרה. הייתי בטוחה שאחרי כמה דקות אני יתעייף אך טעיתי, רק הגברתי את המהירות... כאילו המוח הפסיק לפתקד ונתן את השליטה המלאה לרגליי.

לא הבנתי מדוע מצאתי את עצמי מול ביתי, הייתי בטוחה שאגיע לים,  לשבת על החול החמים, להסתכל על הנוף המדהים, לראות איך הגל נוצר ואיך מתחבר יחד עם החול, לשמוע את הקולות אשר יוצריים הגלים, להרגיש את הרוח על פניי אך משום מה מצאתי את עצמי שוכבת על מיטתי בוכה, בכי מר שלא נגמר...

הרגשתי שנולדתי לחיים רעים,הרשתי שאני אשמה בכל מה שקרה, כאילו בחיי הקודמים פשעתי פשע רע ולעולם הזה הגעתי רק בשביל הסבל, לא היה לי סיבה לחיות לא היה לי סיבה  להיות.. לא מגיעה לי להישאר בחיים.. כל אחד רוצה אהבה, גם עם זה בהכחשה. נכנסתי לחדרה של אימי לוקחת את כל הכדורים הנמצאים בבית.. מחליטה שזהו, היום הוא יומי האחרון....