אשליות

פרק 3

הרגשתי שנולדתי לחיים רעים,הרשתי שאני אשמה בכל מה שקרה, כאילו בחיי הקודמים פשעתי פשע רע ולעולם הזה הגעתי רק בשביל הסבל, לא היה לי סיבה לחיות לא היה לי סיבה  להיות.. נכנסתי לחדרה של אימי לוקחת את כל הכדורים הנמצאים בבית.. מחליטה שזהו, היום הוא יומי האחרון....

***

בפאניקה מוחלטת סגרתי את הדלת בחוזקה, שלא יכנסו אנשים לא רצויים כמו בסרטים.

שמתם לב, שכמעט בכל פעם שהיא באה להתאבד אמא שלה או החבר שלה באים ואומרים לה שהם אוהבים אותה? החלטתי שזהו, זהו לחיי וזהו להזדמנויות, מה יקרה אם הם יבוא? היא תגיד לי סליחה? על כל השנים האלה שסבלתי, שהייתי זקוקה לה, לחום ולאהבה שלה ,או הוא? יבוא ויגיד שהוא באמת אוהב אותי? אני יאמין לו ,ואז אתכאזב...

לקחתי את כל הכדורים אשר היו בתוך הקופסא, כדור אחר כדור.. מהר יותר ויותר לוקחת את כל הכדורים.. בלי להביט בהם, בלי לדעת למה הם משמשים.

 הדמעות זלגו ללא עצר, כמו נהר.. לא הייתה לי שליטה על עצמי, אולי בתוכי רציתי לעצור אך הלב בכה, הוא נשבר, הפעם הידיים שלטו בי. הפסקתי כשכאב חזק מילא את בטני.

לקחתי נשימה עמוקה והתיישבתי על המיטה מחבקת את עצמי ומתפללת שהכאב יעבור, שהכל יעלם.

איני בטוחה כמה זמן עבר, כל שנייה נראתה כמו נצח, הכאב רק הלך והתחזק.. ואני? עדיין בחיים מרגישה כל טיפה של כאב.

מישיבה עברתי לשכיבה, אוחזקת בחוזקה בשמיכה מתחננת מה' לרחמים, כנראה שאת תפילותי הוא לא שמע,כי זה רק הלך והחמיר.. התחלתי לצעוק, לצרוח בחוזקה

איני יודעת מדוע.. לא רציתי שאיש ישמע, לא רציתי שיבואו לעזרה, רציתי לעצום את עייני ולמצוא אותי אל על פורסת כנפיים מול שער ה', מתפללת שיבין את כאבי, שיתבונן בעיניי ויראה את הסבל שעברתי בחיי, שיקרא אותי כמו ספר פתוח ויקבל אותי, שיקח אותי אליו, לגן עדן.

לפתע נשמעו דפיקות חזקות על הדלת, "מה קרה" נשמע קולה של אימי. אני מניחה ששוב שקעתי בתקוות, באשליות.. אך הגוף נשאר באותו הכאב, התפללתי אך גופי המשיך לכאוב ולצרוח. "תפתחי את הדלת" שמעתי ברקע, אך לא התייחסתי.

הדלת נפתחה בחוזקה, כמעט כמו שנסגרה," מאז אני לא זוכרת דבר מי מה שקרה" זה הוא לא משפט שאני יכולה לרשום פה, כמה שלא רציתי להתעלף, לאבד את ההכרה,כמה שלא רציתי למות זה לא קרה, את המבט הקר והלא מבין של אימי את כל המכשירים ששמו עלי, כל האנשים מסביבי, כולם נוגעים בי את כל זה אני זוכרת.

שמו עלי מסכה, "בדרך כלל הם אמורים לספור אחורית אך הפעם נדע שהיא בלי הכרה שהצעקות יפסקו" שמעתי את הרופא אומר לרופא אחר. פתאום הכאב התחזק, התחלתי לצעוק בקולי קולות, התחלתי לרעוד, להזיז את הרגלים לכל כיוון ואיתם גם את הידיים ,מעיפה את כל מה שהיא בדרכי, עשרות רופאים החזיקו בי, " חומר הרגעה" שמעתי מישהו צועק. מפה אני כבר לא זוכרת כלום..

*****

(מנקודת המבט של שרה – אימה של אליקה)

בוכה,כמו בכל יום אך הפעם לדמעות יש סיבה מוצדקת, בתי היחידה הדבר היחיד שנשאר לי בעולם הזה הסיבה המרחפת בראשי בבוקר, הסיבה לקום, הסיבה לחיות

בתי האהובה שוכבת חסרת הכרה, בחדר ניתוח, נישמתה בין המוות לחיים," תישארי בתי אני צריכה אותך". התפללתי..., מתפללת שה' ישמע את דברי, מתפללת שיבין את ליבי השבור. מודה אני שלא אוהבת את אליקה כמו שאהבתי, שאני לא איתה, אני יודעת שקשה לה, אך אני פשוט לא יכולה לצאת מהדיכאון העמוק שנכנסתי עליו לאחר אותו המיקרה.. המוות של2 אנשים החשובים לי.

"אליקה סליחה, אליקה אני צריכה אותך" אמרתי פעם ועוד פעם חוזרת על דברי לפחות אלפי פעמים מקווה שתישאר איתי, שתתן לי טיפת אור בחיי.

(מנקודת המבט של נועם)

יושב על כיסא חלוד, מול שולחן מקושקש בסוף הכיתה ומנסה להבין על מה המורה מדברת כבר יותר מחצי שעה, התייאשתי.. אף פעם לא אבין ממה בנוי שריר הלב...

"לפחות הפעם הוצאתה את הספר הנכון" המורה התקרב אלי ואמר בקול רם שכל הכיתה תישמע. שמעתי ציחקוקים , התעלמתי מהם, ידעתי שהם מחכים להצגה היומית שלי.. אני ואור(המורה) תמיד רבים.. אנשים פשוט מחכים לשמוע מה נגיד אחד לשני.. , לא היה לי כוח לריב איתו, הייתי עסוק במחשבות על אליקה," כן, גם הקשבתי לך כמעט כל השיעור",עניתי לו.

את הדממה והמתח שהיה בכיתה באותה השנייה אי אפשר להסביר במילים, כולם הסתכלו אליי בפה פתוח ועיניים גדולות, אור הסתכל עליי במבט עקום מנסה להבין מה קורה לי.

הוא התקרב אליי עוד יותר מי מה שהיה מקודם " זה קשור לאליקה?" הפעם הוא לחש שאף אחד לא ישמע, למרות שיכולתי להרגיש שכל העיניים מופנות לכיוון שלנו.

הפעם אני הוא זה שהסתכל אליו במבט עקום, במבט מוזר ולא מבין. "מאיפה אתה יודע על זה ? " שאלתי בתקיפות קם ממקומי, הכיסא עף אחורה והתנגש בקיר, עם מישהו לא הסתכל מיקודם אני בטוח שהפעם כל הכיתה הסתכלה , תירגע הוא לחש לי, כל המורים יודעים, התקשרו מהבית-חולים להודיעה, הם חייבים כי היא לומדת כאן.

התחלתי לרעוד, לא מבין מה הוא רוצה ממני, "אליקה, אליקה דה לוי?" שאלתי לא מבין, מקווה שלא הבנו נכון אחד את השני," אתה יכול ללכת לבית החולים עם אתה רוצה, אני יבין אותך הפעם. למרות שאני בחיים לא יבין למה אליקה הייתה איתך", הוא אמר לי.

לא נישארתי בכיתה, לשמוע את דבריו, השארתי את כל דברי בכיתה,רץ ללא הפסקה ובמהירות, רוצה לדעת מה איתה, מה קרה, רוצה לדעת שהיפה שלי בסדר.

***

הגעתי לבית-החולים, ניגשתי למזכירה, "אליקה דה לוי" אמרתי כולי מתנשף, מנסה להחזיר את הנשימה לקצב הרגיל.

"מי אתה?" שאלה, אח שלה עניתי לה.

 היא הסתכלה אלי, ושתקה.

אין לה.. לפני שהספיקה לגמור את המשפט, אמרתי את האמת , חבר שלה, אני החבר שלה בבקשה תגידי לי מה קרה איתה.

"ניסיון התאבדות" היא אמרה בקול קר והסתכלה על הדפים אשר היו מפזורים על כול שולחנה. היא תיהיה בסדר? שאלתי בלחש.

"כן" היא ענתה." איך את כל כך בטוחה בדבריך?"שאלתי, מנסה להבין את מה שאוזניי רק שמעו, התאבדות, אליקה? לא נישמע לי היגיוני.. מצד שאני הדמעות, הצרחות, אולי טעיתי ולא הייתי צריך להיפרד ממנה ככה,השמיים נפלו עלייה, כל כך הרבה חדשות ביום אחד..

התקרבתי לעבר חדרה, עומד מאחורי קיר שלא יראו אותי ומסתכל על אימה, על הדמעות הזולגות מעינייה הירוקות.

צמרמורת עברה בגופי, ידעתי שאיני שייך שם, הסתובבתי והלכתי.

שאשמה נוראה תקפה אותי, ומצד שני הקלה בשל הידיעה שתיהיה בסדר, שהיא תיחייה.

(מנקודת מבטה של שרה)

הרופא יצא מן החדר, ישר עברתי מישיבה לעמידה, מחכה לשמוע את מצבה של אליקה.

"היא בסדר" מילים קטנות, עם משמעות כל-כך גדולה בשבילי.

איך עבר הניתוח? שאלתי אותו, לא היה סיבוכים הוא ענה..

מבליעת כדורים אי אפשר למות  המשיך הרופא, היא בלעה המון כדורים, שזה ברור שהיא זועקת לעזרה, הכדורים שהיא לקחה אינם כדורים חזקים, מדבר זה מקבלים רק הרעלת קיבה, מכיוון שהיא לא קיבלה שטיפת קיבה בזמן , התחיל דימום פנימי..

כששמעתי דבר זה חשבתי שליבי יצא מן המקום, הדמעות יצאו בקצב מטורף, הרופא שם את ידו על כתפי ואמר "דימום קל" היא תיהיה בסדר ... התישבתי על הכיסא ,מסתכלת על הרופא הולך, עד שנעלם ...

***

(מנקודת מבטה של אליקה)

הרגשתי חולשה, שמעתי דממה וחשבתי שעברתי לעולם הבא, אך הבנתי שלא כששמעתי שתי אחיות מתלחששות, " אי פעם תביני את האנשים אשר מנסים להרוג את עצמם" לא ענתה לה האחות השנייה.

הבנתי שלא הצלחתי, הבנתי שנישארתי בעולם האכזר, לא רציתי לפתוח את עיניי ולראות את גופי מחובר לאלפי מכשירים, למרות שכבר הצלחתי להרגיש אותם, העדפתי להשאיר את עיניי סגורות ולישון...