"לא צריך אהבה גדולה". רק בשביל הכיף. לא להרגיש לבד.
'אני לא מוכנה לשום דבר רציני'. אני אגיד לו.
'הלב עדיין כואב לי, עליו כבר התגברתי, מהר אפילו. אבל לא על הבגידה.
לא, הוא לא היה עם אף אחת אחרת. זה לא כמו בסוג הרגיל, של הטלנובלות.
אולי היה יותר קל אם זה כן היה.
הוא נטש אותי, שוב ושוב.
ניפץ את הלב שלי לפיסות קטנות קטנות..
אני לא בטוחה שהצלחתי לאסוף את כולן עדיין, למצוא אותן, להדביק.
חזרתי ואמרתי לעצמי, יהיה בסדר, את יכולה לסמוך עליו. לבטוח בו. הוא יהיה שם.
אבל הוא לא היה. אף פעם.
הבטחתי לעצמי שהוא לא יברח.
אבל הוא ברח.
ואיפה שהוא, ידעתי שזה מה שיקרה,
כבר למדתי להכיר אותו, ידעתי מתי הוא יאכזב, אבל תמיד קיוויתי שאולי, אולי הפעם לא.
כשהסברתי לו עד כמה אני זקוקה לו. ושהוא פוגע בי. שאני זקוקה לו לידי, שיחזיק לי את היד, יחבק, ויהיה שם.
הוא התרחק.
סילק אותי.
אני סמכתי עליו. אתה מבין? הייתי חלשה, והייתי איתו מתוך צורך. אבל אהבתי אותו.
כל כך כל כך אהבתי אותו.
אף אחד מהם לא מבין את זה, הם אומרים, שלא צריך אהבה גדולה.
אבל זה לא משהו שבוחרים.
ועל האהבה כבר התגברתי.
אבל לא על הידיד, שמעולם לא היה.
7 חודשים נגמרו בשיחה במסן. לא באמת הבנתי למה. ערב לפני זה הוא אהב אותי, ראיתי בעיניים שלו.
אני נתתי לו צ'אנס. אבל הוא לא מסוגל להתמודד, (זה לא חדש, הוא מעולם לא היה מסוגל) הוא ברח שוב. הפעם לתמיד. לא מספר את האמת-
למה.
אתה יכול להבין? אני לא מסוגלת למשהו רציני, אני לא מסוגלת לתת את הלב שלי לאף אחד. את האמון שלי. לא עכשיו. עדיין לא.
אבל רק כיף. זה אפשר, נכון?'
אני לא באמת אגיד לו.
אני לא יכולה להיות איתו. אני לא רוצה אותו.
זה יכל להיות כיף, אבל
מצד שני. אם אני לא אמסד את עצמי בקרוב, אני עלולה לחזור על הטעות של אתמול בלילה.
המקומות שהוא נגע בי עדיין בוערים.
לא הרגשתי כל כך חלשה וחסרת שליטה מאז הפרידה,
ואיתו זה לעולם לא יהיה סתם סטוץ, זה לשחק באש.
אסור.
מה עושים מפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
