אחד היתרונות לעבוד בחברה גדולה וטובה זה ה"צ'ופרים" הקטנים. אני מעריך במיוחד השתלמויות והרצאות מעניינות. לאחרונה זכיתי לשמוע הרצאה מיוחדת ביותר מפי דורון אראל. הבחור הוא המטפס הישראלי הראשון שכבש את פסגת האוורסט, אי שם ב-1992. מאז הוא השלים מסעות רבים, בינהם כיבוש "7 הפסגות" (טיפוס לפסגה הגבוהה בכל אחת מיבשות העולם). מאז הוא לא מפסיק לטייל, לטפס ולהרצות.

ההרצאה של אראל היתה מוקדשת, בנוסף לסיפורים הסוחפים של האדם המרתק והפסיכי הזה, לשאלה שמעסיקה ארגונים רבים: הנוסחה ליצירת "הקבוצה המנצחת".

לא היה קשה להבין שמשלחת מטפסים צריכה להיות קבוצה מאוד טובה, אבל רק בהרצאה התחוור לי עד כמה התלות בין חברי הקבוצה היא רבה ועד כמה מלאכת כיבוש הפסגות היא דבר מסוכן. אראל הראה תמונות רבות ממסעותיו. אני לא זוכר תמונה של מטפסים, שבה הוא לא ציין לפחות שני חבר'ה שנהרגו בזמן טיפוס, בשלב כלשהו בחייהם. לדעתי זה לא תחביב או מקצוע – זאת הפרעה!

אני זוכר שהוא אמר שהכנה לקראת טיפוס וההרגשה שלפני יום טיפוס היא כמו ההרגשה לפני כניסה לקרב. אתה יודע שזה עשוי לעלות לך בחייך, אבל זה בלתי נמנע. לכן, כדי להגדיל את הסיכויים להצליח במשימה (לכבוש את הפסגה) ולהשאר בחיים – חשוב להיות בקבוצה הכי טובה שאפשר. כך, הוא אמר, סיכויי ההשרדות שלך יותר טובים.

הנוסחה ל"קבוצה המנצחה" לדעתו, כוללת שלושה מאפיינים:

1. מטרה משותפת לכל חברי הקבוצה

2. הסכמה מוחלטת על הדרך שבה החלטות מתקבלות

3. הבנה מלאה שהצלחת הקבוצה היא ההצלחה האישית של כל חבר בקבוצה

הוא סיפר שמטפסי ההרים הם אנשים מאוד שאפתיים ותחרותיים. אין פלא, מי היה מוכן להעמיד את עצמו בסכנת מוות במשך עשרות שנים, כדי להתכונן לטיפוס למקום שרק מעטים היו בו, אם בכלל. לכן ההבנה שהצלחת הקבוצה היא הצלחה אישית של כל חבר בה, היא שמאפשרת שיתוף פעולה בין האינדיבידואליסטים החולניים האלה. לדבריו, אגב, "חברות" בין חברי הקבוצה היא רק בונוס שולי לעסק הזה. אם אין את שלושת המאפיינים, גם חברות של שנים לא תעזור.

אני לא מטפס הרים. זה נשמע לי מאוד רומנטי וקשוח, אבל אני מעדיף תחביבים שלא דורשים ממני לסכן את חיי ולוותר על מקלחת למשך תקופות של שש ואפילו יותר שבועות. עם זאת, אני מנסה כבר שנים לטפס במלוא המרץ לפסגות של הצלחה. הלימודים בתואר הראשון היו מאוד חשובים לי. עשיתי הכל כדי לסיים בהצטיינות. גם בעבודה אני נותן יותר מ-100%. לא כדי שיגידו ש"דורי הוא מעולה", אלא כדי שאני אדע שאני מעולה. שעשיתי הכל, שלא ויתרתי לעצמי בכלום. חשוב לי לטפס הכי מהר והכי גבוה שאפשר. למה? בדיוק מאותה הסיבה שהוא העיד על עצמו: ככה!

כפי שאני רואה את זה, אפשר לייחס את שלושת המאפיינים של אראל ל"קבוצה מנצחה", על זוגיות טובה. מובן שאהבה היא המפתח לכל העניין, אבל בדיוק כמו חברות בין מטפסים, כך אהבה בין בני זוג לא יכולה לבדה להחזיק אותה מהתרסקות על צלעתיו החדים של התסכול. תמיד ידעתי שהזוגיות עצמה היא דבר שיש לעבוד עליו ולטפח אותו, בנוסף לבת הזוג שלך. לזוגיות יש מעין קיום עצמאי, כמו חברה (תאגיד) שמוקמת על-ידי כמה יזמים ומקבלת כשרות משפטית משל עצמה.

לצערי, אני חושש שהזוגיות אחרונה שלי התנפצה משום שלא הבנתי כמה חשובה ההצלחה שלנו כזוג. העדפתי לטפס לי לבד ולגרור את בת הזוג שלי עם חבל אחרי. מקומות אחרים ציפיתי שהיא תעשה את אותו הדבר. לא ידעתי מה המתכון שיגרום לשלם שלנו להיום גדול מסכום חלקיו. וזה מה שהופך זוגיות ל"קבוצה מנצחת".

אני כבר לא ילד, אבל אני עדין לומד רבות על החיים האלה. אני משתדל להיות קשוב גם לבעלי נסיון. מי יודע, אולי אני עוד אקבל את ההזדמנות לנסות ולשקם את הקשר שחרב לו בגלל שלא ידעתי איך צריך לטפס ביחד.

בכל מקרה ההשלכה זאת, מטיפוס ההרים הקבוצתי לזוגיות, היא תרגיל מחשבתי די מעניין בעייני.

*** מומלץ לבקר ולקרוא באתר של דורון אראל: http://www.doronerel.co.il/odot.htm