 כינוי:
פלופית 3> בת: 30 Google:
פלופית 3<תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2010
פרק 5
הייי לכולם! ואו ישלי 28 תגובות זה הכי הרבה שהיה לי מאז שפתחתי את הבלוג 0=תודה לכל מי שהגיב אוהבת אותכם 3>מקווה שאהבתם את הדמויות כי אני ממש אהבתי (:תהנו מקריאה! 3>הסוף של הפרק הקודם:
הזמן עבר כל כך מהר וכבר חזרתי הביתה גמורה מעייפות התפלאתי שעדיין אין לי אף אחד בבית,ונזכרתי שהם כולם נסעו לארגן הכל לחתונה ויחזרו מחר.שמחתי שאת הלילה אני מבלה לבד ללא משגיחים בבית.הוצאתי את הדובי מהשקית ואמרתי לו, "טוב דובי אני שמה אותך עוד פעם על הפנים ואני רוצה לראות בבירור את מה שראיתי בחנות".
פרק 5-
הקרבתי את הדובי לפנים שלי ותקפה אותי מין תחושה של חזיון וראיתי בו,איך שני ללבות נשברים ואני מחפשת מקום למחבוא מהלבבות האלה.ראיתי את עצמי נופלת לתוך מים אפלים שחורים ולא יצאתי משם אף פעם,ניסיתי לצאת אבל זה כיאילו היה קר ולא יכולתי לצאת והרגשתי שאני באמת מפסיקה לנשום ואז פשוט צעקתי והיתעוררתי כאשר אני כולי מזיעה.
הדבר שהכי הפתיע אותי שכבר הייתי לבושה בפיג'מה והשעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר אני לא הבנתי כלום ואיך כל זה קרה והעדפתי להדחיק את הרגע הזה מהחיים שלי.
היה לי נורא קשה לחזור לישון אבל הצלחתי להירדם ולא היו לי יותר חלומות.
התעוררתי בבוקר כשמוחי עדיין בהזיה שראיתי אתמול,זהו זה מה שאני צריכה לחשוב שזאת רק הזיה שהייתה לי או סיוט משהו בין השניים.
התארגנתי כרגיל לבצפר ויצאתי מהבית,הפעם דין לא חיכה לי ליד הבית,לא יודעת למה אבל שמחתי כי רציתי ללכת קצת לבד אפילו שאני שונאת את זה.כבר הגעתי לבית הספר ניכנסתי לכיתה ליז ונלי ישבו מצוברחות בכיתה,ניגשתי אליהן ושאלתי אותן, "בנות קרה משהו?",
נלי היסתכלה עליי עם פנים מאד עצובה וענתה, "נטלי,אני עוברת לגור בקנדה",
העיינים שלי נפקחו מהלם והתיק שלי נפל מהיד,הייתי כל כך בהלם כי בחיים לא הפרידו בינינו.
הצלחתי להוציא מהפה שלי כמה מילים, "ומתי את עוזבת?",שאלתי את זה עם קול רועד.
"בעוד שבועיים".
הורדתי את העיניים שלי למטה.והינה הפעמון צילצל וישבתי במקום שלי ליד ליז,באמצע השיעור היא שלחה לי פתק והיה כתוב בו,
"אני יודעת שזאת פעם ראשונה שאנחנו נהיה בנפרד,אבל תחשבי שכל דבר קורה לטובה".
היסתכלתי לעבר ליז וחייכתי אלייה,והיא צודקת כל דבר קורה לטובה צריך למצוא תמיד בכל דבר רע משהו חיובי,נלי אולי תהיה בלעדינו ,אבל ידעתי שהיא צריכה לעבור לקנדה אבל חשבתי שזה לא יקרה.אבא שלה קיבל העלאה בעבודה שלו והסניף הוא בקנדה.כן הייתי עצובה אבל אולי לנלי יהיה שם טוב!
היום עבר ממש מהר בגלל שרוב היום היינו מצוברחות,ותכננו כבר את המפגשים שלנו לעתיד וזה הדבר שחיזק אותנו במשך כל היום.
כאשר הלכנו הביתה נזכרתי שהיום אני אמורה ללכת לסרט יחד עם דין,אני מקווה שזה לפחות יעזור לי לא לחשוב שנלי שלי תהיה רחוקה.
חזרתי וכשניכנסתי לבית נשפתי בכבדות נשענתי על הדלת והיסתכלתי על המדרגות לקומה השנייה,השארתי את התיק שלי למטה ועליתי לחדר להחליף בגדים כי בעוד שעה יבוא אליי דין כדי שנילך לסרט.ללכת עם דין לסרט זה כמו לצאת לסרט עם חברה טובה כי הוא בכל זאת החבר הכי טוב שלי.פעם הייתי מספרת לו הכל,על ריבים עם חברות על אהבות לבנים אבל זה השתנה עם הזמן זאת אומרת השתנה אחרי שדין אמר לי שמאוהב בי,ואני לא רציתי להיות איתו אפילו שהרגשתי אליו את אותו הדבר.פשוט ידעתי שהקשר שלנו יסתיים ולא נשאר להיות החברים הכי טובים אלא האקסים ותמיד יהיה לנו קשה להסתכל אחד על השני,ואחרי כמה זמן נחזור ואז ניפרד ולא רציתי את כל הבלאגן הזה.בכל זאת אני מרגישה עכשיו רגש כלשהו כלפי דין אבל לא כמו פעם,כי בכל זאת עברה שנה וחצי ואני היתאהבתי באחרים אבל הרגש הזה כלפי דין נשאר חבוי בפינת ליבי.
ירדתי מהחדר והפעמון צלצל פתחתי את הדלת ודין עמד בפתח הוא חייך אליי את החיוך המתוק שלו ואני החזרתי לו חיוך,לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית.
ישבנו במונית ונסענו לקולנוע ובדרך הייתי חייבת לדבר איתו אז אמרתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש, "אז דין מה עם זאתי מהכיתה שלך? יש משהו איתה?",
הוא הסתובב אליי במבט תוקפי ואמר, "את יודעת שלא!",
"סליחה"
"את לא צריכה לבקש סליחה את לא אשמה בכלום,אבל היום אנחנו לא נדבר הזה,אלא נעביר את הערב בתור ידידים".
אחרי התגובה הזאת שלו ידעתי שהרגשות שלו כלפי עדיין נשארו,אולי אני צריכה להתרחק מימנו כדי שיצליח להתאהב במישהי אחרת,אבל ידעתי שאם אני יתרחק מימנו אני יפגע בעצמי יותר מאשר בו.כי לחשוב עליו סובל יגרום לי כל כך הרבה כאב בלב שאני פשוט ירוץ אליו ולא ארצה שהוא יעזוב,אני פשוט מכירה את עצמי יותר מדי טוב.
הגענו לקולנוע קנינו את הכרטיסים לסרט החדש שיצא "2012" נכנסו לאולם וישבנו.אחרי שעברנו את אמצע הסרט היסתכלי על היד שלי וראיתי שדין מקריב את היד שלו כדי להחזיק אותה ברגע שהיד שלו נגעה בשלי הרמתי את היד ועשיתי כיאילו אני מגרדת את הראש ושהפנים שלי לכיוון המסך.
הסרט נגמר והלכנו,יצאנו מהקולנוע והלכנו לכיוון היציאה ופגשנו שם את ניק, "היי ניק", חייכתי אליו חיוך מאושר.
"נטלי כמה נחמד לראות אותך פה",
"גם אותך ממש נחמד לראות", חייכתי אליו היסתכלתי על דין וחזרה על ניק ואמרתי, "אולי נילך שלושתנו לאכול גלידה",
ושניהם ביחד אמרו בתוקפנות "לא!",
הופעתי ואמרתי, "טוב,אז אפשר פשוט להמשיך כל אחד לדרכו,ביי ניק נדבר מחר", הוא ניפנף לי עם היד והלכנו משם.
בדרך חזרה דין לא אמר כלום אז כמו תמיד אני זאת שהייתי חייבת לדבר ראשונה, "אז אתה וניק לא חברים טובים אה?",
"חברים לכיתה וזהו! לא משהו מעבר",
"מגניב,אז אתה רוצה שבכל זאת נילך שלושתנו לאנשהו?",
"לא,אני לא חושב שאני יוכל",
"אתה לא יודע אם תהיה פנוי באותו יום,תמיד אפשר למצוא יום אחר",
"אני אפעם לא פנוי מתי שהוא פנוי"
"אהה,אוקיי הבנתי"
הוא עצר הסתכל עליי והמשיך ללכת.
"מה זה היה כרגע?"
"מה היה כרגע?", שאל בתמיהות,
"העצירה הזאת והמבט הזה עליי"
"סתם רציתי לראות משהו שהיה מאחורייך"
"אתה יודע מה?"
"מה?"טוב כן גם הפעם אני משאירה אותכם קצת במתח אני יודעת,סורי סורי מראש! חח
תודה לכל מי שקורא!
שיהיה לך שבוע מדהים,אוהבת רגינה 3>
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
