15.2.03
"יומני היקר,
שוב אני נכנס לחדר ומסתגר... כמו אתמול, שלשום ואלה שלפניהם. כל פעם זה קורה מחדש. לא משנה המקום, הסיטואציה או האנשים שרואים את זה. אני... אני תמיד זה שאוכל אותה!.
שעה 21:00 בערב
מיקום : מטבח
סכנה : דרגה גבוהה
מסקנות: אבא ואמא רבים.
שוב הדמעות זולגות מעצמן והמחשבות מתרוצצות בראשי... נירדמתי.
16.2.03
חלמתי חלום שבו ראיתי מגדל גדול אשר בראשו מונח דגל "peace". מוזר..
קמתי בקפיצה ממהמיטה עם תקווה גדולה שהיום הזה לא יהיה כמו הימים שעברו, אבל קיוותי לשווא.
המשטרה בתוך הבית סוקרת וחוקרת את האירוע. אבא ואמא משפילים מבטם. ואני? אני יוצא מהבית דרך חלון חדרי.
הלכתי אל ביה"ס בפרצוף מושפל.. מה יגידו הילדים מביה"ס? מה תגיד המורה ? מה יחשבו עליי?
הגעתי. נכנסתי בכניסת ביה"ס והמון פרצופים שחלקם מוכרים וחלקם לא התבוננו בי במבט בוחן.
שמעתי את צחקוקם של הילדים: " חחחח נמרוד המוכה, נמרוד המוכה! " וכמובן שהם לא יודעים דבר באמת.
הלכתי לכיתה מהר ככול שיכולתי.זומנתי לפגישה ע"י פסיכולוגית ביה"ס והיא תחקרה אותי.
"נמרוד, חמוד, תספר לי מה עובר עלייך"
"לא עובר.." גלגלתי את עיניי.
"שמועות מספרות שהורייך מכים אותך. האם זה נכון?"
"לא, גברתי".
"אין לך מה לחשוש מפניי! , השיחה שבנינו לא תצא מהחדר הזה."
"שמועות? מה את רצינית ?! את מאמינה להן ולי לא?!"
טרקתי את הדלת בחוזקה ויצאתי בריצה. נו באמת .. כבר עשו אותי לשקרן!
חזרתי הבייתה והתחלתי לחשוב ...
זהו, אין טעם לחיות. אין טעם להרגיש. אין טעם לעבור את אותו יום מסובך שכולל בתוכו הסתננות, בכי , פחד וחששות.
ההחלטה בעיצומה ! אני בורח מהבית!!!
החלטתי לברוח בעקבות החלום שלי.. החלום שבו יבוא השלום... השלום... שלי!.
הכנסתי אל התיק כיכר לחם שלמה, בקבוק מים של 2 ליטר כמה בגדים נוחים וסכום מזערי של כסף למקרה חירום.
יצאתי אל הרחוב שהרבה זמן לא יצא לי להביט בו מקרוב. ות'אמת ? דיי מאושר. חיוך אמיתי ועיניים בוהקות, חזה שואף וגאווה... המון גאווה.
22.2.03
מצאתי בית נטוש שנראה לי כמו בית החלומות שלי .. בית כמו שדמיינתי!!
במשך שבוע שלם ארגנתי את המקום, סידרתי, שיפצתי וצבעתי.
ואז... דווקא אז הם החליטו לחפש אותי!! נו באמת... :/
התהלכתי ברחוב מחפש מזון ונעצרתי מול חנות האלקטרוניקה.
אבא ואמא בחדשות!! הייתי שוב עצוב, בטח עצרו אותם, גילו שהם כל לילה מקללים זה את זה והולכים מכות.
אך לפניי שאבא ואמא נכנסו אל מכונית המשטרה, אבא צעק את שמי.
לרגשות אשר חשתי באותו רגע לא יכולתי להתנגד. בריצה מהירה רצתי אל בייתי וראיתי אותם! ראיתי אותם ביחד.. מחובקים .. מקווים לטוב.
המשטרה כבר נסעה ולא הספקתי לדבר איתם. נזכרתי בכסף שהנחתי לפניי שבוע בתוך התיק והזמנתי מונית.
הגעתי אל תחנת המשטרה במהירות.הוריי ראו אותי וחיבקו אותי למרות שלא הרשו להם.
דיברתי עם מפקד המשטרה ואמרתי לו שאני זקוק להם.. אני זקוק להוריי יותר מתמיד!
הוא אמר שישלח אותי למשפחה אומנת. ולא רציתי . "זה יהיה רק לחודש אחד, חודש אחד על תנאי של הורייך. אם הם יתנהגו יפה הם ישתחררו, אם לא... תשאר עם משפחת האומנה לצמיתות".
הרגשתי כאילו נעצו בי סכין חדה בתוך הלב... אבל מה יכולתי לעשות?
נפרדתי בבכי כואב מהוריי ... "זה רק לחודש, אל תדאג נמרוד!" .
23.2.03-21.3.03
משפחת האומנה דיי בסדר.
מדובר בשני מבוגרים בני 50+ ממשפחת ברקוביץ' שאין להם ילדים.
הם מפנקים אותי ומתייחסים אליי כאילו הייתי בנם האמיתי.
חשבתי שאשנא אותם בגלל שהם "תחליף" של הוריי האמיתיים... אבל לא!
פוייי אני מרגיש הקלה.
הימים עוברים עליי כרגיל.ציפייה והתרגשות לחודש הבא.
כבר לא אכפת לי מה חושבים עליי ילדיי ביה"ס ...העיקר לדעת ששלומם של הוריי בסדר.
כל יום ביומו אני מבקר אותם ביחד עם הוריי הזמניים וכולנו יחדו מחכים כבר ליום בו ישוחררו...
22.3.03
אני לא מאמין!!! זה היום!! איך יכולתי לשכוח?!
בזינוק מהיר קמתי מהמיטה, צחצחתי שיניים והתלבשתי.
ביקשתי מגברת ברקוביץ' שתקפיץ אותי אל בית הכלא.
היום!! היום זה קורה!!!!.
אני כותב לכם בכניסת בית הכלא,
השומר מחייך אליי ואומר לי בהצלחה . מעניין... מעניין מה יקרה עכשיו.
אוי שיט ! אני לא מסוגל להרים את רגליי... הנה הצלחתי! ברעידה קלה אני פוסע בכניסת בית הכלא.
- כעבור שעתיים -
התחבקנוווו כמו שלא התחבקנו מעולם!!
חיבוק חם ואוהב אחריי המון זמן שלא קרה.
אמא ואבא יצאו כמו חדשים, אוהבים, ושלווים.
הפכתי מהילד הכי אומלל בעולם לילד הכי מאושר ביקום!!!
הם הבטיחו לי שהמריבות בינהם כבר לא יקרו. שמהיום נהיה משפחה אחת גדולה ואוהבת..."
לתחרות כתיבה נוצרת- מרד נעורים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss. Moz